במהלך בירורי ספרנו במדבר, ספרו של מחנה ישראל וסדריו, תופסת מקום חשוב פרשת סוטה. פרשת סוטה, אירוע לכאורה חד פעמי במהותו, חריג ומפתיע, מוצב במרכז סדרי המחנה, יחד עם המיקומים, הדגלים והמסעות וסדרי החניה סביבות המקדש. רוח הקביעות שבפרשיות אלו לעומת התדהמה וההפתעה מול מחזה של קלקול ובדיקת הסוטה, דַיָן כדי ללמדנו את יחס התורה לקלקול בחיי המשפחה הטהורים.
אירוע כזה, מלמדת אותנו התורה, אינו אירוע חד פעמי כלל. הוא אינו "נפילה של אדם אחד ברגע מסויים. לא ולא, הוא שייך לערעור ושיבוש הסדר הקבוע, הטהור והנכון שצריך היה להיות נשמר בקפידה וקנאות ולא נשמר. הבעיה אינה האישה הזו או זה שנסתר עימה. הבעיה נעוצה בתרבות העם כולו, ועל פני תקופה ממושכת.
כל כחה של בדיקת הסוטה, זה התהליך המופלא והניסי, אינו אלא בזעזוע שהיא מחוללת אצל כל האומה כולה. "לאלה ולשבועה בתוך עמך". רטט וחלחלה עובר על האומה כולה בעמדה נוכח נפילה נוראה כזו. לא עמידתה של אישה זו כואבת האומה, אלא את הדרדרותה היא. את קלקול הסדרים הקובעים. אוצרות הטהרה והצניעות שהם אבני יסוד לקיום האומה לדורותיה ולהשארתה רואה למדריגותיה הנישאות.
לא פחות מאשר התערבות אלוקית- ניסית גלויה, בסדרי הטבע הקבועים, מה שאינו מצוי כלל בהנהגת העולם הרגילה והרצויה, נדרש כאן. ולא פחות מאשר בית המקדש בכבודו ובעצמו, מרכז כל הקדושות, נדרש כדי לרכז אליו את מלא ההתעניינות וההתרגשות את החרדה, הכאב וההתעוררות לתשובה גדולה: "הרואה סוטה בקלקולה, יזר עצמו מן היין". מול סדקים בחומות הטהרה והיציבות מגיבה האומה כולה בהתעוורות ותיקון, והיחידים נוקטים מהלכים חריפים וקיצונים. תשובת המשקל ופועלה נמרצת, להשבת סדרי הציבור אל מכונם.
ואכן, בתקופת השפל של המוסר והטהרה הציבוריים, אין פרשת סוטה נוהגת. לא מפני שאין מדקדקים אז עם מי ששֵׂרְכָה דרכיה, כמובן, אלא מפני שאין העם אז ראוי להנהגה מדקדקת ומרוממת זו. אם ישראל "לא יבינו בטובה זו, ולא יחפצו בה, מובן שלא יעשה בהם הנס הזה לכבודם ולהיותם עם קדוש" (לשון הרמב"ן בפרשה). פריעת השער, והחשיפה הנוגדת כל כך לצניעות הישראלית, דווקא במקום הכי ציבורי ופתוח לעין כל, הן מעין איתות- נורה אדומה ומהבהבת לציבור כולו, כמו זועקת: ראו עד היכן הגענו כולנו! הפרהסיה שלנו נגלתה במערומיה הדוחים.
כמה הפוך ומנוגד כל הלך מחשבה זה שלנו, לזה של אומות הועלם. הללו בצביעותם או בחוסר אכפתיות, לכל הפחות, מניחים לפריצות ולמתירנות לפלוש ולרדות בכל חלקה טובה של התרבות האנושית. התקשורת, הפרסום, ההופעה הציבורית, הספרות התיאטרון ואף האומנות, כולם תחת חזקת היד של הגסות והפריצות החצופה, ובכל תחום: בלבוש, בדיבור ובהתנהגות. אך כשמאן דהוא, איש או אישה "מעד" וביצע מעשה שאפילו לשיטה המתירנית ביותר נחשב, לעת עתה, לאסור ומגונה, נדים לו הכל בראשם, לאמור ראו ראו, איך "נפל" הלה בהתנהגות כה מבישה.
כמה צביעות והתחסדות גודשים את הגישה הזו. עומד לעיתים הישר ותָמֵהָ בינו לבין עצמו, האומנם טחו עניינם שחיי התעוב של התרבות הזו מובלים בקו ישר למעשי היחידים הללו?! שאין כאן כל "נפילה" ומעידה של היחיד, אלא התרסקות התרבות כולה?!
ולאותם מאחינו, שבמהות השפעת העמים עלינו, סיגלו גם כן הלך מחשבה דומה, ליבנו הומה חמלה ותקוה, שיכירו, ותכיר האומה כולה את טוהר התרבות אליה היא שואפת.
ותשוב פרשת סוטה להיות נוהגת, בכוח ולא בפעול, לכבודם של ישראל ולהיותם עם קדוש.