צריך לשאת על הכתפיים, צריכים להתאמץ, צריכים להשקיע, כי רק כך מתחוללים שינויים, רק כך מתקדמת האישיות, רק כך הקודש הופך להיות חלק מאיתנו.
חכמים מעבירים ביקורת על כך שדוד המלך בתחילת מלכותו העלה את הארון על עגלה, אמנם בשירה וריקודים, אך חסרה היתה תחושת העמל, תחושה של  זמר והתרגשות ללא מאמץ, והביקורת חריפה. דוד מפיק את הלקחים ובפעם השנייה שהוא עולה עם הארון לירושלים, הארון נישא על כתפם של הלויים כראוי .
פרשת השבוע שלנו, פרשת נשא. אנחנו צריכים לשאת, לשאת זה גם להרים למעלה, גבוה, להפוך נושא לחשוב, נישא, ורם. אבל לשאת זה גם להתאמץ, זה גם לסחוב.
בפרשת השבוע מובן מדוע צריך להתאמץ, על מה יש לעמול. "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ביין יש משהו שיוצר קלילות, יוצר זמר, שמחה, משהו זורם. יש משהו חביב ביין, אבל "שיכור העולם דומה לו כמישור". שיכור לא שם לב שיש גם קשיים, ריבוי היין גורם לא לשים לב למה שצריך עמל ועבודה. לכהנים אסור להיכנס שתויי יין למקדש, ויין עלול לגרום לסטייה.
הנשיאה בעול, העמל, הוא מבריא, הוא מרגיל אותנו לא להיות שיכורים מעצמנו ולא להיות זחוחי דעת. ההתרגלות לעבודה "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו" אומר ירמיה. עבודה מוסרית, עבודה אישית, עבודה רוחנית, עבודת השם, היא מיישרת היא מברכת, היא משמחת את הלב בלי לגרום לזחיחות דעת, וזהו עוד פרק חשוב בפרקי המנהיגות שמלמד אותנו ספר במדבר.
שבת שלום ובשורות טובות.