אחת הדמויות היותר ססגוניות בהן אנו נפגשים בפרשת השבוע היא הנזיר. איש אלוקים קדוש, מורם מעם, כזה שהגדרים הרגילים המתאימים לציבור הכללי לא עונים על צרכיו הרוחניים ועל שאיפותיו הנעלות. יש בה בתורת החיים הישראלית גם נתיבים פרטיים ויכולת לענות לאלו שהאהבה שלהם חייבת להיות יוצאת מן השורה, אבל בהחלט לא בהכרח לקלקל אותה.
שלושה מאפיינים בתורת הנזיר. על הנזיר לגדל פרע את שערו, להינזר מן הענבים ומוצריהם, ולהימנע מהמפגש עם הנורא מכל - המוות. כאמור, הנזיר הוא לא בגדר "הוראה לרבים" אבל מכל מקום ננסה ללמוד מדרכו המיוחדת גם לחיינו אנו.
מגמת הנזיר היא בבחינת "גידול שער". ישנו מצב מנטאלי רוחני בו האדם הוא בבחינת "קרח". הראש מלא במחשבות נהדרות ואידיאליות, לא משועבד לכוחות המשיכה ולנקודות הנמוכות בחיים, אלא נושא את העיניים לאופק היותר רחוק ועתידי, אל מגמת עילוי העולם הנצחית. אלא שמכל מקום מתגלה גם חולשה - חוסר היכולת להצמיח שער, להופיע משהו "מחוץ לקופסא", משהו שיכול להתפרט לאינסוף "שערות" - הוראות מאוד מפורטות החושפות את אותו עולם פנימי עליון במציאות, מפריאות ומפארות אותו. ה"קרחות" היא אמנם חולשה אבל אינה כישלון, והמצב השלם הוא יכולת ההצמחה הנהדרת.
דרכו של הנזיר להגשים את מגמתו תלויה בשני גורמים:
שמחה. שמחה בריאה המושתת על כובד ראש ויראת ה', כזו שלא תהיה מוסטת ומתנמכת ע"י "בליעה" של חומרים הגורמים אמנם לשמחה, אלא שיש בהם גם את היכולת לטשטש את המבט, לפגום בהערכת המצב האמיתית ומתוך גם לפגוע ביכולת שיקול הדעת והתווית הדרך להמשך. על שמחה כזו נאמר "ולשמחה מה זו עושה" ועל כן הנזיר מתרחק מן היין.
חיים. חיים מלאים וטהורים, אנרגטיים ואינטנסיביים, כאלו שמר המוות הוא לא אלמנט שיוכל להסיח את הדעת ולהאט ולו במשהו את הביטחון והיציבות שלהם. חיים שעסוקים כל הזמן בעשייה חיובית ממש כאילו אין בהם שום דבר מן המוות וחולשותיו, מעין "התעלמות מכוונת" אבל לא משום חולשה, אלא כי באמת הכול מלא חיות אלוקית, והשקר היותר גדול והזמני באמת הוא השקר הנורא של המוות.
לא כל אחד ראוי לבחור בדרכו של הנזיר בכל עוצמתה, אבל כל אחד יכול וגם ראוי לו לשאת את עיניו למגמתו, ולעלות ע"פ אותם עקרונות במסילה העולה בית ה'.
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.