"נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם לבית אבותם". בסוף פרשת במדבר עוסקת התורה במשפחת הקהתי ובמשאם ורק אחר כך בפרשתנו עוברת התורה לדבר על משפחות הגרשוני. שואל מדרש רבה מדוע? הרי בני גרשון הם הבכורים. גרשון היה הבכור וקודם לקהת בסדר הזמנים מדוע הקדימה התורה את הביאור של דיני הקהתי.
אלא שבני הקהתי, אומר המדרש, היו סוחבים עליהם את כלי הקודש, את ארון הברית. ועוד מוסיפים המפרשים שבני הקהתי הצטיינו בהרבצת תורה ברבים, ולכן למרות שהם לא היו הבכורות זכו הקהתי להיות הראשונים. מוסיף המדרש ואומר, ממזר תלמיד חכם קודם בכבוד לעם הארץ כהן גדול. גם אם אדם הוא לא מיוחס, אם הוא עמל בתורה, אם הוא עבד קשה, אם הוא סוחב את התורה על כתפיו, מעלתו גדולה מהאדם המיוחס ויהיה אפילו כהן גדול. בני הקהתי הם משל וסמל לנשיאת העול, עול התמיד של התורה, סמל לשקידת התורה, לאחריות על התורה. גם אם התורה היא לפעמים קשה, גם אם המאמץ הוא לא קל, גם אם זה דורש מסירות נפש. את התורה, את ספר התורה, את ארון הברית סוחבים על הכתפיים. כשדוד המלך רצה לשאת את ארון הברית על עגלה הוא ננזף קשות לפי חז"ל. לא סוחבים ארון ברית על עגלה, לא מקילים מהעול. התורה עם כל מתיקותה וחביבותה יש בה משהו תובעני. יש בה משהו שדורש התמסרות, רצינות, ריכוז, השקעה. אבל זהו כבודה של תורה, שהרי האם יתכן שהגוף שלנו יעמול בכל מיני נושאים אבל עיקר תפארת האדם, שזה הכוח המחשבתי הכוח העיוני, שם לא נעבוד את הקב"ה, שם לא תחול התרחשות של עבודה רוחנית? אדרבה, דווקא בחלק המפואר הזה של האדם צריכה להיות עבודת ה', עבודת ה' שבשכל. לא פחות מזה שיש עבודת ה' באיברים שונים שבגוף האדם צריכה להיות עבודת ה' מאוד מאומצת, מאוד ענפה ומסועפת בשכל שלנו. יש לנו יכולת להקיש דבר לדבר יש לנו יכולת לשאול ולתרץ, יש לנו יכולת להכליל ולפרט לזכור להעמיק כל היכולות האינטלקטואליות האלו לא יתכן שהם לא יהיו שותפות בעבודת ה'. חג השבועות הבא עלינו לטובה, חג של אהבת תורה ושמחת תורה, חג שהוא ציון דרך ברצון שלנו לעבוד את הקב"ה גם בעולמנו המחשבתי במוח שלנו בשכל ובבינה. נתפלל לה' שיחוננו דעה בינה והשכל.