והרי זו היתה הסיבה שגרמה להדרדרות, שסופה היה בחורבן הבית ושממון הארץ. וכדברי חז"ל בגמ' (נדרים פא) – "על מה אבדה הארץ – דבר זה נשאל לנביאים ולחכמים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו... שאין מברכין בתורה תחילה". והיינו – "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה..." (ר"ן שם בשם רבינו יונה).

התורה קדמה לעולם (עי' שבת פ"ח). היא איננה תוצאה של ההשגות המוגבלות בתוך העולם. היא מציאות שלימה, מלאה חכמה, עושר ויופי, שבה שרויים החיים המלאים, בכל טהרתם ועוצמתם. ולא עוד, אלא שבה נברא העולם. "אסתכל באורייתא וברא עלמא". "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין. אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן... דיפתראון ופנקסאות יש לו לדעת היאך היא עושה חדרים... כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם... אין ראשית אלא תורה..." בראשית-רבה, א', א').
הבריאה כולה, בכל גילוייה, בכל הכשרונות המגוונים המצויים בה – אינה אלא גילוי של התורה. חכמת ה' הכללית, העשירה והאחדותית מתגלה דרך כל הכוחות המתפתחים ונוצרים בבריאה. כנשמה לגוף, כך היא התורה לעולם.

"התורה היא מפת העולם" (צדקת הצדיק אות צ'), וישראל ואורייתא – אחד הם, ולכן – גם "ישראל שבכל דור הם מפת העולם שבאותו דור. וכפי ההתחדשות שבנפשות מישראל בכל דור כן התחדשות העולם באותו זמן... וכמו שהנפשות משתנות מדור לדור – כן התורה, היינו התורה שבעל-פה שמתחדש בכל דור חדשות על ידי חכמי ישראל, ועל ידי כל חדשות התורה שבעל פה יוצא לאור נפשות חדשות מישראל, ועל פיהם התחדש גם כן עניינים בעולם..." (שם).

יש חדשות רבות בעולם. כל רגע אנחנו מקבלים ידיעות, תגליות, חידושים. כולנו שומעים חדשות, והתסיסה שם רבה ולא נגמרת. אבל יש – "חדשות התורה". ההתחדשות האמיתית, הפנימית. תסיסת החיים המשמעותית ביותר. הערכים, התכנים, המסרים שנחשפים ומתגלים ומופיעים וחודרים לתוך הנפשות. כאן קורה השינוי העמוק של המציאות, ומשם סובבים כל הגלגלים המניעים את האירועים והחידושים למיניהם. התורה קדמה לעולם, והיא מפת העולם, וחידושיה הם המחדשים את פני העולם, להביאו לתיקונו ושלימותו.
"כשאנו אומרים את הביטוי של "התורה" צריכים אנו להשתחרר מכל דבר המצמצם את המושג השלם והמקיף הזה... אנו עסוקים בדבר ד', שהאנושיות עומדת על ידו בתור חלק אחוז... התורה יכולה אז להתגלות לנו בתור נשמתה של התרבות, יסוד קיומה וסיבת התפתחותה" (ראה מאמרי ראי"ה עמ' 101).

הרב חרל"פ זצ"ל, תלמידו של מרן הרב קוק זצ"ל, באחד ממכתביו לבנו, תיאר מעט מהרגשותיו משהיה במחיצתו של הרב בתקופת מנוחתו במושבה מוצא: "משל קטן אמשול לך, ואתה בדעתך הזכה בטח תבינהו. מכונה גדולה מחזקת כמה שווקים ואולי גם עיירות גדולות, ובאחת הפינות בזווית קטנה עומדים אחד או שניים הפותחים את המאטער (הכפתור המפעיל) וסוגרים אותו, בשקט ובשלווה עובדים הם את מעשיהם, בלא כל שרק ופרכוס, ושום אדם בל ידע מהם, דע והבינהו". (מכתבי – מרום עמ' פ"ז).
כל העולם שותק, הכל ממתין ומצפה, לקבל את הנשמה הגדולה, את מה שיתן לכל חלק בבריאה את משמעותו, יאיר לכל יצור את שורשו וידריך כל פרט אל תיקונו, וכשניתנה תורה – נתמלא העולם כולו בשמים.