"ויש אומרים פיוטים וזמירות כדי ללוות את השבת, כי דרך שמלווים את המלך בכניסתו וביציאתו". "...ושוב מצאתי כתוב בשם רבינו תם שהיה אומר שנמצא באגדה משל לכלה שמלווים אותה בשירות וזמירות, ושבת נקראת מלכה וכלה" ( עיין בפירוש עיון תפילה בסידור "אוצר התפילות").
הזמירות הנאמרות במוצאי השבת נושאות אופי מיוחד. האווירה הממלאת את הזמירות הן אוירה של ציפיה לגאולה, ואולי יותר מכך- ודאות ובטחון בגאולה. "אל תיראי תולעת יעקב". " במוצאי יום מנוחה, המצא לעמך רווחה, שלא תשבי לנאנחה, ונסו יגון ואנחה". "אדיר איום ונורא...ד' לי לא אירא, גדור פירצת היכלי... ד' היה עוזר לי...". וכמובן, אליהו הנביא. "במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד". "אלי חיש גואלי... את אליהו הנביא". "אגיל ואשמח בלבבי... ולציון גואל תביא.. אליהו הנביא ומלך המשיח". "ואלוקי אבי לי יביא את אליהו הנביא"...
"זה שמשוררין בכל גבול ישראל מאליהו הנביא לפי שהוא המבשר שיבוא במהרה המשיח... וכבר מובטח שאין אליהו בא בערבי שבתות ויו"ט מפני הטורח (ערובין מג')
ויבוא המבשר במוצאי שבתות, שבזכות השבת הצור הגואל ובא לציון גואל", רמז למה שאמרו חז"ל (שבת קיח') אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים... אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום א' מיד בן דוד בא..." (עיין בסידור הנ"ל, שם). ובתפילה הנפלאה הנאמרת במוצאי שבת, שיסודה כבר בתלמוד הירושלמי, "רבון העולמים", אנו מסיימים : "וקיים לנו ד' אלוקינו מקרא שכתוב מה נאוי על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום, מבשר טוב, משמיעה ישועה, אומר לציון מלך אלוקיך, ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן, אמן סלה".
היציאה מהשבת חזרה אל ימי המעשה מעוררת בנו את האמונה והציפיה לגאולה, להתקדמות. אחרי יום של "מנוחה", של "מעין עולם הבא", הפניה אל ימי "העולם הזה" היא פניה של אופטימיות ורצון עמוק לתנועה והתעלות של החיים. מתוך אספקלריא של שבת – החיים הם לא סטטים, לא עומדים במקום. השבת מגדילה ומעצימה בתוכנו את החשק והשאיפה האדירים לראות בטוב ד' בארץ חיים, להוציא את עולמנו את עמו מהמיצר של ההווה ולהביאם אל מרחב העתיד.
ורצון זה מלווה בודאות ובטחון, העתיד מובטח, הגאולה בודאי תבוא. אחרי "מעין עולם הבא"– בודאי שמחכה לנו העולם הבא עצמו, העולם המתוקן והשלם. הזמירות מרוממות אותנו לאותן תחושות של ודאות , שמחה, וראיה בהירה של הגאולה לנגד עיננו. אנחנו לא "מתרסקים, לתוך ימי החול, הקשים והמסובכים. אנחנו קודם כל מתמלאים "במשקפיים" וראיה על החיים. האמת של העולם שלנו הוא הטוב והיושר. אין בכלל מה לפחד. הטוב והיושר- האלוקיים – הם אמיתת המציאות, ואין ספק שהאמת תנצח. אנחנו עוד לא נכנסים לאתגרי השעה, הם מחכים לנו מחר בבוקר... עכשיו אנחנו מתמלאים במבט הבהיר והנכון, מבט של רגשות נעלים של דבקות בד' ובטובו, ובודאות ובטחון באמת של החיים. לא ניפול ישר לתוך החיים, לא נפתח מיד רדיו ועיתון..., ננשום עוד כמה רגעים מחיי נשמות, נספוג עוד רגשות ותחושות של אמונה, תקווה, ביטון וציפיה לגאולה. רגעים אלו הם הרקע העמוק לשבוע שיבוא.
ועל גבי כל הנאמר :"אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל". (סידור "עולת ראיה", ח"ב עמ' ריא', וראה מקורות בעניין זה בהערות הרצי"ה שם). אליהו, מלאך הברית, זה היודע להביט על פנימיותם של ישראל, זה היודע למה עם ישראל שייכים. אותה ידיעה עליונה, שהביאה אותנו לקנאות ולתביעה חריפה מישראל, היא בעצמה כעת מהוה את מקור פעולתו הרוחנית של לימוד זכויותיהן של ישראל. אליהו רואה את הפנים שלנו, את האמת שלנו, למה אנחנו שייכים,וממה באמת אנחנו עשויים.
"ועל כן ראוי לכל מי שיש לו שייכות של תשוקה לרזי תורה... באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך של דמיון , או הרגשה...שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו ויעסוק בזכויותיהם של ישראל..." (שם). השבת מולידה בנו את ראיית עצמנו. כמו על העולם והחיים, גם על עצמינו אנחנו מסתכלים מחדש מתוך אספקלריא של שבת. אנחנו "נשמות של שבת", זה מה שיש בנו, למרות כל הכשלונות והחולשות של ימי המעשה.
"ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלוקית העליונה של כל נפש מישראל, ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל... ומותך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא, אשרייכם ישראל, אשריך ישראל מי כמוך עם נוטע בד', אהבתייך עמי ולאומי, איליתך בכל ליבי... אשתוקק לראות כבודך...וראו גווים צדקך וכל מלכים כבודך..." (שם).
מי יכול לשער ערכו הגדול של עם קדוש במוצאי שבת קודש. מי יכול לפאר כראוי את זיו רוממת קדושת הנשמה הישראלית אשר כבר התנשאה בזיו פארה מקדושת היום הקדוש חמדת כל ימים..." (אורות הראי"ה)