המדרש על פרשתנו מספר סיפור מופלא, בני ישראל שצוו להתקיף את המדינים ולקחת איתם את פנחס הכהן ובידו כלי הקודש. לפי המדרש כלי הקודש, הכוונה לציץ הזהב, שהיה על מצחו של הכהן הגדול. לשם מה פנחס צריך ציץ זהב בקרב עם המדינים?!
מספר המדרש שלמדינים היו כשפים. בלעם המכשף, הצליח להעלות את כל מלכי מדין לשמים, לפורח באויר, ובכך לשנות את כל תמונות הקרב. פנחס, הוציא את ציץ הזהב והעמיד אותו מולם ובכך הפיל אותם מהשמים לארץ. מעבר לתאור היפה שבמדרש הזה נראה שיש כאן מאבק, מאבק תרבותי, מאבק פנימי.
ציץ הזהב שנמצא על המצח, תפקידו הוא לרצון, כפי שמתואר בספר שמות. תפקידו לעסוק ברצון הפנימי של הכהן הגדול. במצח, בכוונות, במגמות.
ציץ, אומרת הגמרא, מכפר על עזות מצח, על רצון לא מבורר. כשבאים להלחם צריכים לברר את הרצונות, את קדושת הרצונות, טהרת הרצונות, האיכות היא שקובעת.
אפשר להעמיד עולם רוח מאוד מדהים ומרשים, מלא כשפים וטכנולוגיות, מלא חכמה ומלא עוצמה. אבל אין כמו רצון טהור, אין כמו רצון אמיתי, רצון יפה וזך. והרצון שנמצא בציץ הזהב של פנחס, מפיל ארצה את כל עוצמות החכמה את כל היכולות המדהימות של בלעם ומלכי מדין.
פרשתנו היא פרשת הרצון, הרצון של האדם שרוצה לנדור נדרים מעצמו. הרצון של הלוחמים החלוצים, "החלצו מאתכם". הרצון של בני גד וראובן להיות חלוצים. הרצון להיות טהורים, הרצון שאי אפשר למדוד אותו במדדים אוביקטיבים חיצונים, שאין כלים לעמוד עליו. הרצון שהוא הקדוש הפנימי שלנו "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו".
שבת שלום וחודש טוב.