נראה, שהתשובה מצויה בפסוקים עצמם, בסופה של אותה פרשיה: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל". וכלשונו של הרמב"ן: "חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה".

חומר העוון של שפיכות- דמים מקבלת בארץ- ישראל ערך מוסף. המקום גורם, יש לו השפעה, והוא יוצר אטמוספרה מחייבת. החיים בארץ- ישראל יונקים ממקור חדש, לא מהמקור הטבעי הרגיל. אי אפשר להסתיר מארץ- ישראל את האמת, "ולא תחניפו את הארץ". המצפן המוסרי מוטבע בתוך המנגנון הטבעי של אדמה זו. עיני ד' אלוקיך בה. היא מתברכת לפי מידת היותנו שומעים את מצוות ד'. והיה אם שמוע- ונתתי... . החוקיות של הארץ היא החוקיות המוסרית. היא לא נשטפה במימי המבול, שעה שעולם הטבע נותק (לפחות באופן גלוי) מהמימד המוסרי של האדם. "לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם". בארץ- ישראל נשמר הסוד העמוק של אחדות הבריאה, ובה אפילו המימד הטבעי הארצי פועל על- פי הטבע המוסרי של החיים. "חיי נשמות אויר ארצך". זהו סודה של הארץ, וזהו הסוד של חיינו כאן. כל הרבדים שייכים לאותו מקור, יונקים ממנו ותלויים בו. והמקור הוא הקודש. כל פגם בקישור החי והממשי אל הקודש, הוא פגם ביניקת הארץ ממקור ברכתה, וממילא בהצלחתה ושגשוגה. ובפרשתנו מתווסף חידוש- גם פגם בשוגג יוצר פגם. גם רוצח בשגגה.

וכך כתב הנצי"ב בפירושו: "ולא תטמאו את הארץ- מתחילה הזהיר הכתוב על מזיד, וכאן הזהיר הכתוב על רציחה בהוראת היתר, שמכל מקום הוא מטמא את הארץ, וטומאה אחד בשוגג ואחד במזיד... בכל אופן מטמא את הארץ".

וטהרתה של הארץ היא הבסיס ליציבות ישיבתנו בה- "אשר אתם יושבים בה- ללמד שטומאה זו גורמת שלא תשבו בה" (הנצי"ב שם), וכפי ששנינו במסכת אבות ששפיכות דמים גורמת לגלות ישראל מעל אדמתם.

בימי בין- המצרים, ובתקופה שהמאבק על ישיבתנו בארץ- ישראל הולך ומתמשך, בכאב ובקשיים רבים, עלינו לחזור ולשנן לעצמנו את היסוד לכל אחיזתנו כאן. אחזתנו בארץ היא אחיזתנו בקודש. נטעתנו בארץ היא נטעתנו בתוך הקודש, בכל מושגי החיים, בכל ענפיהם, בכל אופניהם, נטיעה טבעית, עמוקה, מתמזגת, שבע"ה תניב פירות מופלאים.
"וזהב הארץ ההיא טוב- שאין תורה כתורת ארץ- ישראל".