פרשת מסעי, פרשה שפותחת ברשימה ארוכה של מסעות, ארבעים ושניים מסעות שמתחילים ביציאת מצרים. הפרשה מאריכה בפסוקי היציאה ממצרים, ומתוך פסוקי היציאה עוברת למסעות.
כמה וכמה ממפרשי התורה, ובעיקר בעלי החסידות, רואים במסעות הללו תהליך שכולו המשך של יציאת מצרים. יציאת מצרים לא כאירוע היסטורי, חד פעמי, אלא כהתרחשות בלתי פוסקת. עם ישראל הולך ויוצא ממצרים כל הזמן. הוא הולך והולך, יוצא ויוצא ממצרים, וככל שאנחנו יותר ויותר יוצאים ממצרים אנחנו הולכים ומתקרבים לארץ ישראל. המעבר ממצרים לארץ ישראל הוא לא מעבר פיזי, הוא מעבר נפשי, רוחני. כל חיינו, כל מהותנו זאת יציאת מצרים אחת גדולה, וכולנו הולכים עוד ועוד אל יעד עליון שנקרא "ארץ ישראל".
ארץ מצרים, המקום שיש בו מיצרים, המקום הצר. מקום שבו המחשבות מאד מוגבלות בכדאיות החומרית, מקום שהרצונות והשאיפות מאד מסומנים במה יעיל ומה מרוויחים. מקום שהוא בית עבדים. ואנחנו נמצאים במסע שאין לו קץ, מסע ארוך, מסע לאומי ואישי לצאת מהמצרים.
אנחנו נמצאים בתקופה שנקראת "בין המצרים", להיות בין המצרים זה לחוות את המחיר של עם שלא נחוש לצאת ממצרים. כשאין נחישות ברורה לצאת ממצרים, כשיש חטא מרגלים או חטא עגל, כשיש אחיזה מסוימת בצורת החשיבה המצרית, בעלת הגבולות והמימדים, כשעדיין הנושא הכדאי- אישי עומד על הפרק, יש עדיין איזשהו מיצר שאנחנו נמצאים בו, מיצר רוחני, מיצר מוסרי.
כנסת ישראל, וכולנו בתוכה, שואפת לצאת, "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". אנחנו רוצים רוחב. רוחב דעת, רוחב נפש. ארץ ישראל נקראת ארץ טובה ורחבה.
מבחינה גיאוגרפית ארץ ישראל לא הכי רחבה בעולם. אלא שזאת ארץ שזו מהותה, מהות רוחה, ליצור את אותו רוחב. "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים", "עומדים צפופין ומשתחווים רווחין”. הרוחב הוא מאבני היסוד של האוירה הארץ ישראלית. הרוחב להכיל אנשים שונים, הרוחב להכיל חלומות, שאיפות. הרוחב להתייחס למטרות שהן הרבה הרבה יותר רחבות וכוללות מאשר מימדי העולם הזה הצרים. הרצון לבית המקדש, השאיפה לגאולה, היא אותה שאיפה למרחבים, היא אותה שאיפה למסע ארוך, מסע קודש, מסע היציאה מן המצר אל מרחבי אין קץ.
שבת שלום ובשורות טובות.