בהנחל עליון גוים, בהירידו בני אדם, כאשר חילקה המחשבה האלוקית את האנושות לעמים רבים ושונים זה מזה, באפיים, בתכונותיהם ובתפקידיהם עלי אדמות, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל- חולקה אז גם האדמה ליחידות שונות והותאמה כל חלקת ארץ לעם מסוים. עם ועם ואדמתו התואמת לו, אומה אומה ונחלתה התואמת לה.
וכשם שאין העמים שווים בהלך מחשבתם, בתכונתם ובאופיים, כן שונות ארצותיהם זו מזו. באקלימן, בנופן ובהשראה שהן מעוררות בנפש האיש הגדל בהן. חוקר מעמיק ובוחן ידע לבאר כיצד משפיע ומסייע חלק זה על העולם, על היווצרות האופי האתני האופייני לילידי אותו חבל ארץ. שגור בפי כל הפתגם "האדם תבנית נוף מולדתו".
"כי חלק ד' עמו, יעקב- חבל נחלתו". לעצמו, השאיר כביכול, הקב"ה אומה אחת, אשר לה לא חלק כברת ארץ, מקום על פני האדמה 'להניח עליו את הראש' ולהרגיש 'בבית'.
"ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון"- לא צמחו בארץ הזו, כשאר העמים, שעריסתם הלאומית כבר עמדה באדמתם, שזהותם עוצבה במולדתם עוד בטרם שנודעה להם הגדרתם העצמית כעם. במדבר, מקום הפקר, אקס- טריטוריה, שם נתוודענו להיותנו אומה. שם עברו עלינו החוויות המכוננות שהטביעו בנו את תכונות האופי המיוחדות לנו. ללא אדמה, ללא צרכים ומכשירים לאומיים, וללא יחסים בינלאומיים. "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".
אכן האומה היחידה, אשר מבניה עלולים לקום אנשים המפקפקים על עצם הצורך שלה בחבל ארץ ממשי, והמסוגלים לוותר על חבלי מולדת שכבר היו בידה, היא האומה הישראלית, אין זו התנהגות נורמאלית, אין זה טבעי לשום בן אנוש, שלא לחוש קשר בסיסי ופשוט לארצו.
אך ההיסטוריה שלנו אינה מסתיימת במדבר. "ירכיבהו על במתי ארץ"- השלב הבא הוא הנטיעה של האומה הזו, שאין לה מקום על פני האדמה- בנחלה מיוחדת. שינוי סדר זה, ה"איחור ההתפתחותי" הזה שביצירת הקשר הטבעי בין האומה לארצה, יוצר הוא קשר ייחודי שאינו קיים אצל שום אומה ולשון. עיקר החידוש הוא שגם משנכנסנו לארצנו ונתיישבנו על אדמתנו, אין כאן נחלה- לעם, במובן הטבעי של המושג, עדיין בני- בלי- מקום אנו. עדיין ד' הוא נחלתנו. כאז, במדבר, איננו נזקקים לאדמה בתור מקום מפלט ומקלט. מקום שמרגישים בו 'בבית', וניצלים מקללת "נע ונד תהיה בארץ". אך אין זה מחליש את קשרינו אל הארץ הזו, אלא, אדרבה, מחזק אותם! שכן זו הארץ שנבחרה עבורנו להוצאה אל הפועל של כל כשרונות הקדושה שלנו. הארץ שבה נתרומם להיות כהני ד', בני א-ל חי. בה, ולא בשום מקום אחר, נהיה מה שאנו יכולים וצריכים להיות, ומה שהננו באמת- העם בר לו י-ה לספר תהילתו.
רק כך נבנה הקשר שלנו עם הארץ. כל נסיון לבנות רגשות חיבה פשוטים, טבעיים וארציים, כאהבת העם הרוסי את 'אמא רוסיה', הוא זמני בלבד ונידון לגווע. אהבה כזו, אם תתפתח, סופה שתהפוך לשנאה (אגרות ראי"ה כרך א', קפ"ג).
דומה שזהו סוד החרדה הגדולה של משה והביקורת שנשארת בדברי חז"ל על יזמתם של בני גד ובני ראובן. כל הארץ קדושה היא מאד. משני עברי הירדן, ולכל גבולותיה, עד הנהר הגדול נהר פרת. כולה עומדת לכיבוד ולהתנחלות. משה עצמו עוסק בכיבוש העבר המזרחי, במגמה לצרפו להתיישבות עם- ישראל. אולם חשוב מאד הסדר. ראשונה צריכים להגיע למרכז הקודש, למקום אשר בחר בו ד' לשכן שמו, לשם צריך לחתור, בלא שום הסחת דעת. רק לאחר ההשתרשות בהר מרום הרים- בית ד', מתוכו אפשר וצריך להתפשט למרחבי ארץ. ארץ ישראל צריכה שתהיה ירושלים המתרחבת. ארץ המקדש.
משה חושד את בני וראובן שהם מתבוננים על הארצות שלפניהם כ'ארץ מקנה'. מקום טוב להיבנות בו, מתוך שפע של פרנסה, שקט ובטחון ולא כהתפשטותה של הקדושה לכל עבריה. חז"ל ממשיכים למתוח עליהם ביקורת קשה בקראם עליהם את הפסוק: "נחלה מבוהלת בראשיתה, ואחריתה לא תבורך" (משלי כ'). לו היו ממתינים עד לאחר כיבוש וחלוקת העבר המערבי, ואז היו מבקשים לנחול במזרח, לא היתה כל תביעה נגדם, אדרבה, טובה רבה, המגיעה להם בצדק, היינו מחזיקים להם על חלוציותם בהפרחת השממות והרחבת גבולות הקדושה אל מחוזות רחוקים וקשים יותר. אך רצונם ליישב קודם את העבר המזרחי הוא המעורר עליהם את החשד. ואכן לנקות עצמם מכל חשד כזה, הם מתנדבים להישאר במשימה הלאומית בעבר המערבי, לא רק עד סיום כיבושו, כפי שדרש משה, אלא עד תום יישובו המושלם, כדי לתקן את הפגם שעשו (שם משמואל, מטות תר"ע).
מחמת אותו היפוך סדר, הפכה גם סוריה, חבל בלתי נפרד מקדושת ארץ- ישראל, ל'כיבוש- יחיד', ו'ירדה ממעלתה': "אמר הקב"ה לדוד: סמוך לפלטרין שלך לא הורשת, ועתה הולך ומכבש ארצות ארם נהרים וארם צובא"?! (ספרי, עקב).
וברצותנו, בחזרנו לחיות חיי עם בריאים על אדמתנו, דרך ייסורי הגלות האחרונים והבריחה ממנה, ודרך ההתמודדות עם תביעות השקר של האויבים ועוזריהם, לריבונות שכביכול זכאים הם לה בארץ, הולך ומתברר, הולך ומזדכך קשרנו המיוחד. אל הארץ, הכרת זכותנו עליה וחובתנו כלפיה, לכל מלוא רחבה.