פרשתנו פותחת בדיני נדרים, בהתייחסות המאד מפורטת לנידרי אישה תחת רשות אביה ותחת רשות בעלה. הפרשה עוברת לעסוק במלחמת ישראל נגד מדיין, כשבראש הצבא עומד פנחס, ומסיימת ברצון של בני גד ובני ראובן לרשת נחלה בעבר הירדן המזרחי.
הנדרים, הם בעולם הרגש אדם נודר לא כי אמרו לו, לא כי הוא חייב, לא כי צריך. לא בהכרח ההגיון הצרוף מנחה את האדם כשהוא נודר, הנדר הוא תגובה רגשית, לא פעם ספונטנית על צרה שהאדם נחלץ ממנה, זו יכולה להיות הבעה של ציפיה מאוד גדולה, כמו חנה שנודרת להביא את שמואל לבית ד' לכשייוולד לה. נדר יכול להיות גם הבעת שמחה, או תוצאה של כישלון, אדם נכשל באיזה עניין אז הוא מתרחק ממנו בצורת נדר. רגש מאד חזק מוביל לנדרים, רגש מאוד טוטאלי, יש בנדר איזושהי החלטה נחרצת של האדם.
עולם הרגש הוא עולם שאפשר לטפס איתו לגבהים מאד גדולים, אלא שהוא דרוש איזון, לאזן, לבקר, לבדוק את הרגש. עולם הרגש תופס בעיקר את הנדרים של הנשים, שעולמן הרגשי הוא הרבה יותר בולט, חזק ומפותח, ובכל זאת יש איזושהי אפשרות לבעל או לאב להציב איזון לעוצמת הרגשות. אבל הרגש בשיאו, כשהוא מופנה אל הקודש, אין דומה לו. פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, כשהוביל ברגש האדיר שלו לאמירה חד משמעית ישראלית, מי אנחנו, מוביל את המחנה, את שנים עשר אלף חלוצי הצבא, למלחמה על העולם הרגשי. האם אנחנו נשאבים אחרי רגשות נמוכים שהצליחו בנות מדיין להכניס לתוכנו, או שאנחנו מתנקים ורוצים לטהר את העולם הרגשי הנשי. הלוחמים לוקחים בשבי טבעות, וצמידים וגם תכשיטים שיש בהם רמזים מאד לא צנועים. הרגש יכול ליהנות מדבר יפה, אסטטי, אבל בטעות גם ליפול לסחף רגשי נמוך. אנחנו נדרשים לתיקון, לכפרה, לזיכוך, שהרגש ישמור על זהותו. אנחנו לא רוצים תכשיטים ממדיין, אפילו לא טבעות, אנחנו רוצים רגשות משלנו, את עולם הנדרים הישראלי, את עולם הנדרים הנשי הישראלי.
בני גד ובני ראובן מאד מתלהבים מעבר הירדן המזרחי, לפי הירושלמי זו נחלה מבוהלת. רגש מאד חזק דוחף אותם- 'פה, בוא נאחז עכשיו', אבל שיכול הדעת השכלי אומר- 'רגע, מה עם שאר העם, מה עם שאר השבטים'? זה שאתם מאד מתלהבים, אבל מה עם ההתישבות של שאר העם שעוד לא זכה לשבת, צריך לאזן את ההתלהבות הרגשית ולתעל אותה, ולהפנות אותה אל החלוציות.
המילה "חלוציות" חוזרת בפרשה, החלוציות אצל החיילים של פנחס, והחלוציות גם אצל בני גד ובני ראובן שאמורים לצאת חלוצים. הרגש הוא החלוץ, הוא ראשון, הוא מוליך, הוא מביא, הוא מגיע למחוזות שלשכל ייקח הרבה זמן להגיע אליהם. הרגש יורה רחוק, כשהוא מופנה לכיוון הנכון הוא מרומם את האדם לגבהים, הוא החלוץ שלפני המחנה. כך לפני שבאים לארץ ישראל חשוב למקם ולדייק מה הם הרגשות שלנו, מה הם רגשות זרים, אילו רגשות אנחנו רוצים למנף קדימה, ואיזה רגשות צריכים איזון ובירור פנימי.
שבת שלום ובשורות טובות