פרשתנו מדברת תחילה בפרשת נדרים, הפרתם והתרתם, ואח"כ ממשיכה במלחמת מדין, מלחמה מאוד מיוחדת של נקמה, על מה שניסו להכשיל את עם ישראל בעבודה זרה של בעל פעור. ועוד מלמדת התורה שנקמת מדין היא תנאי להיות משה נאסף אל עמיו, ומשה שידע זאת לא התמהמה לרגע לקיים את הציווי. חז"ל מלמדים שיש לישראל נטייה מיוחדת לע"ז של בעל פעור, ע"ז המגונה ביותר, לפעור לפרוע ולהתריס כנגדה, שאין בה שום צד של אסתטיקה ואפילו לא של מילוי תאווה נמוכה ככל שתהיה שאפשר אולי להבין את הנטייה לזה, אלא ע"ז לשם ע"ז. וכאן יש לשאול, איך דווקא ישראל הם בעלי נטייה כל כך דומיננטית וחזקה לע"ז הנוראה והמסואבת הזו?
כידוע, הקב"ה ברא את האדם בעל בחירה חופשית, ועל מנת שבחירתו לא תהיה מוטה לאיזה צד ותהיה חופשית על הצד היותר מעולה, כנגד כל כוח של טוב מתייצב מיד כוח של רע, כנגד כל אור יש את החושך היותר עמוק. לישראל יש את הכוח לחיות את הדברים "לשמה", להיות כאלו שמעוניינים בהופעת הטוב בכלל לא מצד התוצאות הנפלאות שלו, לא מצד הסדרים החברתיים המתוקנים שלו, ולא מצד שום נגיעה של איזו טובה אישית פרטית או כללית חברתית. לאהוב את הטוב ולחשוק בו כי טוב ונכון לדבוק בו. את השיעור הזה באים ישראל ללמד בעולם. ועכשיו ברור גם למה להם שי נטייה לבעל פעור. בעל פעור הוא ההיפך הגמור, עבודה זרה "לשמה" היותר מעולה שיש – מוקצה מחמת מיאוס, וזו הייתה מגמתם של מדין רגע לפני הכניסה לארץ, להכשיל את ישראל בדבר שעליו אי אפשר ללמד שום צד זכות של כישלון מתוך איזו תאווה כלשהי, אלא בגידה וייאוש מהטוב ומהופעתו.
ארץ ישראל היא המקום הראוי לחיות חיים של "לשמה", זו מדרגתה. ההרים היותר גבוהים והנופים היותר נהדרים בעולם לא נמצאים בה, אף על פי שכמובן חן המקום על יושביו. היא צמאה באופן תמידי למים ונתונה לחסדי שמים, ועל כן דווקא היא זו שכלפיה יש מקום להראות אהבה לשמה. משה באופן פרטי, שהוא המציין את החיים הכלל ישראליים באופן כללי, הוא זה שחי כל חייו "לשמה", ואפילו מותו הוא במדרגה זו, שהרי חז"ל כבר העירו שהוא יכול היה לחיות עוד שנים לו לא היה נוקם את נקמת מדין. ומעניין להעיר שהוא מתחתן עם ביתו של יתרו כהן מדין, ומכניס כדרכו בקודש כל ניצוץ של אמת שהוא מוצא, וציפורה ראויה לו במה שהיא ה"לשמה" של מדין. ומכאן גם פתח להבנה מדוע מקום קבורתו של משה הוא בדיוק מול בעל פעור.
והנודר, בוודאי בתחילת דרכו משוכנע באלף שכנועים שמה שהוא נודר עכשיו זו מדרגתו הראויה לו, שהוא עושה את הכול אך ורק לשמה, ועל כן בדבריו הוא מצליח באופן אמתי להכיל איסור על
איזה חפץ ולשנות במוצא פיו את התוכן שלו, ואם הוא אכן היה כזה לא היה מקום לחרטה מצדו או לפתיחת פתח לנדרו מצד בי"ד, אבל אנחנו מכירים את החיים, ולא מה שנראה ברגע הראשון של התלהבות של כעס או אפילו של קודש הוא באמת האמת לאמיתה, ועל כן תורת חיינו מראה מקום לחרטה ולהתרה. מצד הפנימיות לא היה לה מקום, כי אנחנו אכן ראויים לחיים "אמתיים" ללא שום נגיעה מחוץ ל"לשמה", אבל בפועל מדרגת החיים הגלויה רחוקה מזה, ויש מקום לחרטה.
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.