מילה זו- משורש ח.ל.צ.- מוכרת לנו גם מחליצת הנעל (בפרשיית ייבום), ומדיני צרעת הבית ("אחר חילץ את האבנים"- ויקרא, י"ד, מ"ג). כמו- כן, החליצה מוזכרת בהקשר של הצלה- "חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם" (תהילים, ל"ד, ח'). צדיק מצרה נחלץ" (משלי, י"א, ח') ועוד.

מפורסם הוא גם הביטוי בדברי חז"ל ביחס למי שהחלים ממחלה- "חלצתו חמה" (גמרא שבת קל"ז:).

אם כן, החליצה או ההחלצות היא היציאה או ההסרה מדבר או מצב מסוים (עיין מלבי"ם הושע, ה', ו'). אמנם, אין זו יציאה סתמית. אדם היוצא מביתו בבוקר איננו "נחלץ" מביתו. חליצה היא דומה יותר להשתחררות. זו יציאה ממקום שמאד קשה לצאת ממנו. קשה להוציא את האבן מהקיר, להוציא את הרגל מהנעל, להוציא את הצדיק מהצרה. ולהוציא את החולה ממחלתו.
קשה גם להוציא אדם ממקומו הנוח והטבעי. היציאה לקרב דורשת מהאדם לעזוב את המקום הטבעי והמתאים לו, את ביתו ומשפחתו, את ביסוס חייו והצלחתם. בני גד וראובן ברצון הראשוני שלהם העדיפו להשאר במקום הנח. אל תעבירנו את הירדן. על כך מזדעקת הזעקה המוסרית: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". החיפוש אחר הנוחות הפרטית היא בסיס לדרדור והשפלת החיים כולם. על עמדה כזו יוצא קצפו של משה: "תרבות אנשים חטאים"., "ושיחתם לכל העם הזה". שני השבטים לא רצו לעשות רע לאף אחד, לא לפגוע ולא להשחית, אבל עצם העמדה הנפשית היא- היא ההרס הגדול, שממנו תוצאות לעיוות תשתיות החברה כולה, להחלשת הרוח הלאומית ולעיכוב הצלחת התהליכים הגדולים שעוד צריכים להתממש.

היציאה להיות חלוץ דורשת אומץ לב, והאומץ נשען על הישרות שבנפש האדם, המכירה שחייו הפרטיים אינם המטרה הנשגבה של כל חיי האומה. החלוץ הוא בעל הנפש הגדולה, שאינה עומדת במקום, אינה מחפשת "פינה" קטנה ונוחה, אינה מסתפקת במועט, והיא נכונה לאתגרים ומשימות חדשים. כל תהליך של גאולה מחייב כוחות חלוץ. רוח החלוציות חייב לחדור ולפעם בלבבות, כדי שהתהליך ינוע, כדי שהמגמות תלכנה ותממשנה. והחלוצים האמיתיים אינם מפסיקים להביט בעיניהם קדימה, למטרות חדשות, לפסגות חדשות שאליהן צריכים להגיע. תהליך שיבת ציון הטביע בתוך התודעה הלאומית את מושג ה"חלוצים". אלה הראשונים, שבמסירות נפשם הלכו למחוזות חדשים- ישנים, להלחם בשממון ולהחיות מחדש את אדמות הארץ הקדושה. חלוציות זו פרצה את הסכר לתהליך שלם, שהולך ומתחולל. ומי שרוח החלוציות מפעמת בקרבו, מביט ורואה את הסכרים שעוד צריך לפרוץ. עם הצורך בהמשך בניין הארץ ותחייתה, הולך ומתחדד ההכרח הקיומי בבניין הרוח, בתחיית הקודש, בהתחדשות פנימית איכותית ובהתפשטות התורה לכל מקום ומקום.

עלינו להחלץ חושים. לצאת ממקום "נח", מהרגלי החיים, מצורות חשיבה, מבינוניות ומהשתעבדות לגורמים שונים, להיות נכונים לשינויים וחידושים אמיתיים, לצעוד אליהם במאמץ רב.
"והחלוצים של התחיה באמת מוכרחים הם לעסוק באלו שתי העבודות יחד- בתחיתו של השכל האלוקי בתוך המדע המעשי לכל מחלקותיו (תורה0 מדע, אמונה- מחקר, וכו' וכו') ותחייתה של הנשמה האלוקית בתוך התחיה הלאומית לכל מערכותיה המעשיות (דת- מדינה, רוח ולחימה וכו' וכו')".(אורות, עמ' קס"ו).
ולכל החלוצים, איש איש ב"חזית" שלו- חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.