מסיימים את ספר ההליכה בדרך, ספר המברר את תהליך הגמילה הלאומי שלנו ממצב הינקות הכולל תלות מוחלטת בהורה, ענני כבוד, באר , מן, 'השם ילחם לכם ואתם תחרישון', מצב בו מתגבשת ההכרה בקשרנו הבלתי ניתן לניתוק למקור חיינו, הפיזיים והרוחניים, וממצב זה עוברים לשלב חיינו הבוגרים בו ניתן להתחיל לחיות חיים עצמאיים, מתקרבים לארץ ישראל, בה- 'למטר השמיים תשתה מים', בה 'ששת ימים תעבוד' , 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך'- אלו מציאויות חיים מיצוותיות.

לקראת סיומו של התהליך כחלק מההכנה לכניסה לארץ נאמרת פרשת 'ערי המקלט' ובסיומה הציווי 'ולא תחניפו את הארץ', ענין החנופה הוא 'עשות הפך הנראה והנדמה לעינים' ,בלשונו של הרמב"ן, כלומר התייחסות אל המקרה לא על פי משקלו האמיתי אלא שמוש במונחים המעוותים את חומרת הענין ובכך מקטינים את האשמה. חשש זה קיים בשעה שעוסקים במקרה בו מת אדם בשוגג כיון שהגורם למוות אינו פושע מועד אלא אנשים מן הישוב שארעה להם 'תקלה'  ויש חשש שנחניף להם  'למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם' (לשון הרמב"ן). כלומר באה התורה ומורה לנו שלא לעסוק ב'מכבסת מילים' המביאה ל'מכבסת מעשים' כשנוגע הדבר לאחריות האדם על מעשיו.

'גרימת מוות ברשלנות' , 'תאונה', 'טעות אנוש', 'הגורם האנושי','מהירות שאינה תואמת את תואי הדרך'- ביטויים המתייחסים לתוצאה ולא למבצע, או המתייחסים למבצע כחלק מהאנושות ובכך 'מפזרים' את אחריותו על פני כולם, כביכול אומרים אמירה סמויה 'גם אנו היינו מתנהגים כמוהו- דבר נכון כשלעצמו פעמים רבות- ולכן הוא פחות אשם- טעות גמורה'.ברור הוא שיש תאונות ויש תאונות וכל מקרה הוא לגופו, אך עצם השימוש בשם 'תאונה' כשם כולל גם למקרה של קפיצה של הולך רגל לגלגלי מכוניתך הנוסעת במהירות סבירה וגם למקרה של נהיגה מהירה והתנגשות תוך כדי עקיפה לא זהירה- זוהי חנופה! 'תאונה' גוררת מיידית את הקונוטציה של חוסר אשמה, חוסר גורם מבצע, התאונה 'קורת', הגורם המבצע פאסיבי כביכול כלפיה בדיוק כמו הגורם הנפגע.
"אחד מהיסודות של התשובה...הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו... שאין שום ענין אחר שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו- כי אם אותו בעצמו..[1]" אני אחראי לא רק במובן השלילי אני אשם, אלא יותר מכך במובן החיובי- אני מסוגל, אני יכול לשנות, הדבר תלוי בי! וכשמשתמשים ב'מכבסת המילים' ולכאורה מקטינים את האחריות של ההורג על מנת להקל מעליו את העול, אנו גורמים את ההיפך- מקטינים את היכולת והבחירה והדבר נובע מחוסר אמון באדם!!

התורה לא חוסכת במילים חמורות ובתביעת תשלום- הגורם הרשלני יכונה 'רוצח'- זה שמו בכל מקום, גם אם נוסף אליו הביטוי 'בשגגה', לא יקרא טועה, רשלן, גם ב'פושע' לא נסתפק- רוצח!!. התורה מכירה באחריותו על מעשיו בצורה שלמה ותובעת ממנו לעזוב את מקום מגוריו, חבריו ומכריו, לעזוב את מקום עבודתו ולגלות, לעבור דירה, 'ונס' לחיות במנוסה, לא הסתפקה התורה בשינוי מקום בבית הכנסת (כבאבלות), או תשלום כופר, ולא בהפסקת נשיאתו כפיים אם היה כהן[2], אלא תובעת עקירה גמורה של האדם והתחלה שונה במקום אחר.

בעולם כזה בו לא משתמשים במכבסת מילים, בו אין ויתור ו'עיגול פינות'- ערך החיים עולה, ערך האדם, בחירתו החופשית ואחריותו למעשיו, וממילא השמירה העצמית, הזהירות מלהזיק.
נתאר לעצמינו שמציאות חיינו תכלול ערי מקלט, ברגע ששכן טוב, נחמד ומוכר נס על נפשו, גולה, עקב תאונת דרכים שהיה מעורב בה. (ושאין הוא אנוס או שוגג הקרוב לאונס) בריחתו ומקום מגוריו החדש לא רק משפיע עליו ועל לקיחת האחריות שלו וזהירותו, אלא יש לכך השפעה חינוכית סביבתית על קרוביו, מכריו, שכניו, ישובו, מקום עבודתו, אצל כולם ערך החיים עולה והזהירות מתגברת.

בספרות השו"ת מצויים סיפורים לרוב בהם באה לידי ביטוי גישה מחמירה זו כתהליך ניקוי וכפרה, הממנף את המוות הטרגי לתיקון עצמי וסביבתי, ואולי נביא מקרה אחד מהמפורסמים. נשאל ר' עקיבא איגר על מקרה בו הנהיג אדם בלילה עגלה טעונה בקורות עץ הקשורים אליה, ובנו ומשרתו ישבו ונרדמו על אחת הקורות ועקב מהירות מופרזת, נפלה אחת הקורות והרגה את בנו ומשרתו, ונותן הרעק"א תהליך תשובה וכפרה לנהג אחר ההתחשבות וההקלה עליו מפאת גילו המבוגר.
 וזו לשונו:
ראשית התשובה יהיה אחרי שנהרגו בנו ומשרתו הנער ולא עשו פירות בעולם, הוא יקים זרע להם, דהיינו שעבור בנו הנהרג יחשוב באם היה זוכה להכניסו לחופה כמה היה מוציא עליו נדן ומלבושים ושארי ההוצאות, ויפריש כפי הסך ההוא שיהיה לקרן קיימת לעולמי עולמים, ומהרווחים יוחזק בן עני לגדלו וללמדו תורה וגמרא עד שיהיה בן ט"ו שנים שיוכל לשלחו ללמוד בישיבה ואח"כ יוחזק מהרווחים תלמיד אחר, וכן לעולם, והתלמידים ההם יקראו על שם בן הנהרג שהוא מחזיקם, ואם ישאו להם נשים ויולידו בנים, הבן הבכור יקרא בשם הנהרג.
 ועבור הנער המשרת יקבל האיש על עצמו ליתן כל ימי חייו מידי שנה בשנה כ"ה ר"ט ליתן מזה שכר לימוד לבני עניים בשנה הראשונה ישלם לעשרה מלמדים עניים שילמדו יום יום שיעור לתועלת נשמת ההרוגים, ויאמרו נוסח התפילה וקדיש דרבנן, גם יפרוש סך מה שמהרווחים ישולם לאיזה לומדים בכל יום היארצייט שיעור משניות, ולהתפלל עליהם ולומר קדיש דרבנן. כל ימי חיי האיש ההוא, ישלח ביום היארצייט שלהם עשרה אנשים על קברם לבקש עבורו מהם מחילה:

ובענין סיגופים, אחרי שכתב מעכ"ת נ"י שהאיש ההוא סמוך לימי הזקנה, לזה ראוי להקל עליו, ולזה במשך ג' שנים יתענה ב' וה' וערב ראש חודש ועשרת ימי תשובה ולהשלים התעניתים האלו, ואחרי ג' שנים יתענה בימים אלו הנ"ל עד אחר חצי היום, ואם הוא בדרך ורואה שקשה עליו התענית יפדה התענית בעד ערך ג' פעמים ח"י גדולים שיתן לעניים, וכל ימיו לא ילך לסעודת נישואין [זולת בסעודת צאצאיו או שהוא שושבין]. וכל לילה קודם שהולך לישן יתודה בלב נשבר ובבכיות גדולות ולבקש מחילה וכפרה מהשם יתברך, יקבל ד' תפילותיו וצדקותיו ותעניתיו ברחמים ויכפר לו כפרה גמורה, ונפשות ההרוגים יתפייסו, ויליצו טוב בעדו, כן נראה לענ"ד, ידידו דו"ש הק' עקיבא גינז מא"ש.

מתוך הכרה בגודל היכולת של האדם להזהר ולהשמר, מתוך ההכרה מתוך כך באחריותו הגדולה על מעשיו, בא האמון שהטלת עונש כבד לא תחליש אותו אלא תבנה בו הכרה בכוחו וביכולתו, ואפילו ביכולתו לתקן גם את שעבר כבר[3], בדור בו הכסף הוא מדד, גם הוא דרך לבאר לאדם את אחריותו, עשית ביטוח רכב גורמת אוטומטית לתחושה של הסרת אחריות, כביכול יש ביטוח לא רק לפיצוי אלא גם לאחריות המוסרית, והציע ת"ח אחד, לחייב השתתפות עצמית של עשרות אלפי שקלים במקרה פציעה או מוות, על מנת לחנך לזהירות.
'ולא תחניפו את הארץ' דוקא לפני הכניסה לארץ, כחלק מהגמילה מהתהליך הניסי שבמדבר, בו האחריות היא על הקב"ה בפרנסה, מזון, מלחמה, באה התורה ומחנכת לאחריות גדולה המנשאת את הנער הלאומי לחייו הבוגרים, ללא טיוח מושגים, ללא חנופה, מכבסת מילים ועיגול פינות. כובד האחריות הוא גודל הזכות, כסיכון כך הסיכוי.
שנזכה להכיר בכך ולהיות ראויים!!