חותמים את ספר במדבר, ספר ההליכה בדרך, הדרכת התורה את מצבי הביניים, היציאה מהשגרה, יצאנו מנקודת היצירה הלאומית במצרים אך עוד לא הגענו אל מטרתנו: הכניסה לארץ. והדרך- סכנה יש בה, מכשולים, פיתולים, מאבקים פנימיים וחיצוניים, הפתעות והתמודדויות, על כן מדריך אותנו אליהו הנביא על פי הגמרא בברכות "וכשאתה יוצא לדרך- הימלך בקונך וצא" כלומר יש לחזור אל שורשי החיים אל עמוד השידרה של האישיות, אל אמיתות הקדוש שבתוכנו, לגבשם לחזקם ולעצבם, ומתוך כך לצאת אל הדרך ולראות בה ובכל התמודדויותיה אתגר מחזק ובונה. וכפי שהרבה לחזור הרב צבי יהודה- "תורה של 'בלכתך בדרך" ושני חידושים יש פה: הראשון- יש התיחסות של התורה למצבי הדרך, התורה לא נשארת ברום גובהה המופשט, לא עוסקת רק במקדש וקודשיו, נבואה ורוח הקדש, טהרה ונקיות, אלא חודרת עד ליישום בתוככי הסמטאות האפלות של חיינו. והחידוש השני- ישנה הוראה כיצד לקחת את הדרך ולרומם אותה ולהתרומם על ידה.

אשר על כן בסיום ספר ההליכה בדרך, ספר שלכאורה יש לנו רצון לשוכחו שהרי יש בו 'נפילות' רבות -  מתאוננים, ותבערה, קרח, מרגלים ומעפילים, חטא מרים, ומי מריבה - באה התורה ומדריכה אותנו - אין לשכוח! העבר שלנו הוא לא עצם הנפילה אלא היכולת העצומה להמשיך ממנה ועל ידה, יש באומה זו סגולה כל כך פנימית, יש לה יעוד כל כך עצום והכרחי לתיקון עולם, שכל אותן נקודות קושי רק מחזקות ומבררות את גודל התפקיד ואיכות האחריות. על כן קודם כניסתנו לארץ, בסיום המסע עלינו לשוב ולזכור את כל המעלות ואת כל המורדות שהתעלינו מהם, את כל ה'מסעי' המרוממים והגדולים, התגברות ועליה מתמדת.

הזדמן לי פעם להעביר שיחה לקראת יום השואה, לבני נוער שאינם חובשים כיפה לראשם, תארתי בפניהם ראיון קבלה לעבודה בו ה'בוס' מבקש ממך לספר על עצמך כמה נתונים, על פי בחירתך, ושאלתים - האם יבחרו לספר בין הדברים גם על נפילותיהם, העתקות בבגרות, נפילה בסמים וכד'. כצפוי רובם ענו שבודאי יעלימו פרטים אלו שהרי לא התבקשו לספר הכל אלא ניתנה להם הבחירה במה להתמקד ואין סיבה שיבליטו את חולשותיהם. בפרשתנו אנו רואים את המסר ההפוך, מי שמסתיר ומתבייש בעברו, כנראה שעדיין שקוע בו, עדיין נפול הוא באותו חטא בו חטא, אך עמנו לוקח את עברו כנקודת עליה, הנה שם היינו וראה כיצד הדבר רק חיזק וחישל. אדם היכול לעמוד מול ה'בוס' ולומר נפלתי, הייתי במקום לא טוב, אך מתוך ראיית האמת, מתוך הכרה שהמעשה הרע שעשיתי לא מבטא את ה'אני' האמיתי, הצלחתי להתגבר להכיר את עצמי וכוחותיי וגבורתי וסגולותיי, עכשיו אני מחוסן, עומד בנסיון ויכול לו, אדם זה שלם הרבה יותר, מוכן יותר אל משימות העתיד שלו, 'בוס' טוב יבחר בו דוקא בגלל נפילתו והצלחתו לעלות ממנה. ההכרות שלנו עם השואה רק מחזקת את פלא האומה הזו והשרדותה האלוקי, וההכרות שלנו עם כל טלטוליה ומסעותיה במדבר רק מגבירות את רצוננו להשתייך לאותה אחריות להופעת הערכים של האומה, ולבטא את עוצמתם בארץ ישראל.

בפרשתנו אותה נקרא בפתיחתו של חודש אב שממעטין בו בשמחה, בפרשתנו זו מופיע תאריך הפטירה המדוייק היחיד הכתוב בתנ"ך כולו, וראה זה פלא תאריך זה זהה לתאריך בו אנו עומדים. פטירת אהרון חלה ב'חודש החמישי באחד לחודש' היינו בא' באב, וממעטין בו בשמחה ואף נפסק בשו"ע (או"ח תקפ' ב') שיש להתענות. פטירת אהרון האוהב שלום ורודף שלום היא הפתח המאפשר את חורבן הבית, חסרון באהבת ישראל "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש השנה יח' ב'). שקולה לא במובן מיסטי, אלא שכל זמן שאהרון קיים ורוחו פועמת בלבבות ישראל לא שייכת שנאת חינם ולא שייך חורבן לאומי ושריפת בית ה'. משמת אהרון פסקו ענני כבוד, אותם עננים שסוככים על הכלל, שמגינים על האומה ביחד, שעליהם אנו מודים בעשיית הסוכה, ש'ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת', באחדות גמורה, זהו ענינו של אהרון וזהו החסר של פטירתו בתחילת חדש שממעטין בו בשמחה, וממילא זוהי האחריות הגדולה המוטלת עלינו, להרבות באהבת חינם, כלפי משפחתינו, חברינו, שכנינו וכל ישראל.

הרוממות הגדולה שבחיי אהרון היא הדוחפת אותנו להמשיך חיים אלה בתוכינו, והרוממות הגדולה שבחיי הנופלים בתאריך זה, רוממות שבאה לידי ביטוי בחייהם ומתוך כך גם במותם, היא שתמלא אותנו עוז ותעצומות נפש להמשיך ולהופיע בחיינו את גבורתם ועוצמתם.