ארבעים ושתים תחנות, ארבעים ושניים נדודים עוברים בני ישראל במדבר, זה יכל להראות אחרת, יכלו להגיע הרבה יותר מהר לארץ ישראל אבל גלות מכפרת עוון וטלטולים גורמים לחשיבה מחודשת. אריכות הדרך מלבנת ומזככת אצל העם את המטרה: מה הוא בעצם רוצה, להיכן הוא רוצה להגיע ומדוע.
הגלות מופיעה גם בהמשך הפרשה שלנו כאשר הרוצח בשגגה גולה לעיר מקלט. כאשר התורה מתארת את הרוצח בשגגה היא מתארת מצב של 'בבלי דעת', מצב של חוסר דעת, חוסר תשומת לב. הגלות היא המתקנת, המשנה את המצב של חוסר הדעת. רגע של חוסר דעת זו בדיוק הבעיה. "לכן גלה עמי מבלי דעת" אומר הנביא, הגלות של עם ישראל היא תוצאה של חוסר דעת, חוסר תשומת לב. הגלות, הטלטלה של אדם הנעקר ממקומו הטבעי, מזרימת חייו הרגילה, משגרה שהוא רגיל לה, פתאום מעוררת אותו למחשבה. משהו נסדק בשאננות, משהו השתבש בחיים היומיומיים, השוטפים ופתאום הדעת חוזרת.
ערי המקלט היו חלק מרשימה של ארבעים ושתים ערי לויים שגם הם היו משותפות לקליטה. ארבעים ושתיים ערי לויים וארבעים ושתיים מסעות בפרשת השבוע שלנו. ארבעים ושתיים הוא מספר שמבטא את הנדודים, את השינויים, את התנועות שאמורות לעורר אותנו למחשבה, לתשומת לב, למאמץ של דעת.
אנחנו נפגשים עם הלויים, עם הכהנים אנשי הדעת, "כי שפתי כהן ישמרו דעת", ומנסים על ידם לעורר מחדש את תשומת הלב שלנו לתנועת החיים, למטרת החיים. בעז"ה החזרה שהולכת ומתרחשת לנגד עינינו, החזרה מהגלות לבניין הארץ תלווה בפחות טלטולים, בפחות יסורים, פחות נדודים, פחות קשיים, ככל שהדעת והמחשבה תגדל. 'כל מי שיש בו דעה' - אומרת הגמרא - 'כאילו נבנה בית המקדש בימיו'.
שבת שלום ושחודש אב הבא עלינו יהיה באמת לטובה לברכה לששון ולשמחה.