א. "להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולה היתה להם מנוחה..." – מטרת מנין המסעות היא להפנות את תשומת הלב למנוחה שבתוך המסעות. גם בתוך הדרך הקשה ניתן מקום לחיים להתקיים. גזירת הנדודים באה לשנות, לתקן ולזכך את בני ישראל, כדרכם של ייסורים ושל גלויות. גם העונש וגם הגלות, כוללים בתוכם את נתינת היכולת לשאת את העונש, להיבנות ולהתפתח בתוכו. בתוך הדרך ישנם חיים שנבנים, מזדככים, ומתקדמים. לעולם לא תהיה הגזירה גזירת כליון.
ב. "ור' תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיוון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך...". ומשמעות הדבר, "שכמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אותם, ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה עמהם ויעבדו אותו בכל לב" (מהר"ל, גור-אריה).
כאן מתחדש מבט נוסף, מבט של אהבה. בהסתכלות אחורה על האירועים הקשים, המצבים המסובכים, ניתן לראות את יד ה' הנטויה עלינו לטובה. חופפת ומנהיגה בתוך כל אותם מצבים. לא הייתה זו צעידה שלנו לבד, אלא אבינו מלכנו הצעיד אותנו והוליך אותנו אל כל הדרך הארוכה. "בכל צרתם לו צר". מעולם לא נעזבנו. התהליך כולו היה תהליך של ריפוי, המלא ברחמים והשגחה צמודה. והשגחה זו – ליוותה אותנו והתאימה עצמה למצבנו, הטוב יותר והטוב פחות. "ומטעם זה נמנו המסעות בשמותם, להורות שהכל תלוי כפי מחשבתם של ישראל בהקב"ה. כשהיו זכאין ועושים רצון השם.. היתה מידת הרחמים שעליהם מרחמת ומגינה עליהם, ולכך: ויחנו בהר שפר, ויחנו במתקה, וכשהיו חוטאים... היתה מדת הדין שעמהם מתוחה כנגדה להענישו, ולכך: ויחנו בחרדה, ויחנו בדפקה, ויחנו במרה..." (ר' בחיי).
- שני מבטים,  זה לפנים מזה, מפגישים אותנו עם חסד ה' שעלינו גם בוככי הגזירות, הגלויות והרעות. המבט הראשון, ההווי הקרוב, המוסרי: גם אותן רעות באות בצורה מדודה, מתונה, באופן שתוכל לעמוד בהם ולהתקיים ולהתקדם. "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים... לכלותם...".
והמבט השני, העתידי, הרחוק, המחשבתי: אין רעות כלל. הכל הוא השגחה מופלאה, המוליכה אותנו לרפואתנו השלימה, צעד אחר צעד, דרך כל חתחתי הדרכים ומכשוליהם. והרי "עוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה..." (ר' בחיי).
התהליך שעובר עם ישראל, מהחורבן עד לגאולה, דרך כל כורי ההיתוך שבדרך הארוכה והמייגעת – סימן יש לו במסעותיהם של בני ישראל. החורבן אינו כליה, והגלות איננה סתימת הגולל. יש תמיד גרעין שנשאר, יסוד שממשיך, ומכוחו החיים ממשיכים להתפתח. ובאמת, השכינה עמנו בכל מקום, וכל הסיבוכים שעוברים עלינו "ספוגים" בהשגחת ה'.
כאשר נמצאים בעיצומם של הקשיים, מצפים אנחנו לצאת מהמיצר, להשתחרר מהכבלים, להנצל מהגזירה. אך במבט לאחור – כל קושי, כל מיצר, כל תחנה, הם נדבך נוסף בבניין. כל שלב בדרך הוא שלב בעיצוב דמותנו. זהותנו הלאומית והאישית מתבררת, מתחדדת, מגלה את עצמה ביחס לעוד ועוד צדדים ובכך היא הולכת ונשלמת. אנו מקבלים את הייסורים באהבה, ויודעים נאמנה כי אהבת ה' אותנו מלאה ופועלת, לתקננו ולזככנו. ובהודאה שלימה נאמר: "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני".