סמיכות הפרשיות אותן אנו קוראים בימים אלו בתורה, אל תוכן הימים, ימי בין המצרים, נראה במבט ראשון כניגוד חריף. הפרשיות מלאות בסיפורי כיבושים ונצחונות, חלוקת שלל המלחמה והעמדת חלוצי כיבוש. ערב הכניסה לארץ ישראל מתכונן עם צעיר ורענן, חזק ובוטח, משוחרר מפחדי גלות של דור אבותיו, למסע כיבוש וחזקה נגד תושבי הארץ אשר לבם נמס מפחדו.
אף בלעם, המשקיף מרחקו בעינו הרעה, נדהם מול חזיון הגבורה השקטה: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". והוא ממליץ לכל מי שחפץ בחייו לא לנסות את כוחו מולם: "אוי מי יחיה משומו אל".
ולעומת כל זה אנו מזכירים לעצמנו בימים אלו את שפל מצבנו. כמי שמתו מוטל לפניו אנו נושאים נהי על העיר האבלה והחרבה, הבזויה והשוממה, ואין לאל ידנו להושיעה, להקימה מעפרה. קצרה ידנו, רפתה זרוע עוזנו.
ובכן, מה פשר הדברים? אם גבורים אנו, איה גבורתנו? כיצד זה נעלמה?
מובן שתכונת נפש לאומית איננה יכולה להעלם מן העולם, רק שוטה יאמין שהגרמנים חדלו מהיות אכזרים והצרפתים הפכו לעם פרוש מן העריות... וגבורתם של ישראל, הלא אינה אלא גבורת זרוע ה', הלוחמת מלחמותיהם והמגרשת מפניהם אויב. כאשר קם בן כוזיבא, הגיבור האגדי, מתעתע ברומאים ושם ללעג את צבאם האדיר, ששום אומה לא קמה בה רוח למולו, מזהה בו רבי עקיבא את הגבורה האלוקית המפעמת בו, וקורא עליו את המקרא: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט בישראל". גבורה זו גבורת נצח היא ואינה יכולה לעבור מן העולם.
למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. בא משה ואמר: "האל הגדול, הגבור והנורא", בא ירמיה ואמר: "נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?" לא אמר 'נורא', בא דניאל ואמר: "נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורתו?". באו הם ואמרו: אדרבה, זוהי גבורתו שכובש את כעסו ונותן ארך אפיים לרשעים" (יומא).
אכן, כח הגבורה העליונה אין דבר עלי אדמות שיוכל לעצרו. וכאשר אין ישראל ראויים, בגלל החטאים גורמי הגלות, נדרשת הגבורה האלוקית בעצמה כדי "לעצור" את עצמה. משל למה הדבר דומה, לאבן שהוטלה בכח רב בידי גיבור אדיר, זו תלך ותנפץ את כל אשר יעמוד בדרכה, באין כל מפריע ועוצר. הדרך היחידה לנטרל את כוחה היא רק כאשר אותו גיבור שהטיל אותה יפעיל את כל כוחו הרב כדי להדוף אותה בחזרה.
אם ראינו שנשכחה גבורתם של ישראל, ואינם יכולים לעמוד מול אויביהם, זו גופא אות לגבורתם העצומה שכרגע עסוקה לצערנו בבלימת כוחה שלה.
לפני קרוב לחמש עשרה שנה, בשיאם של ימי אוסלו הזכורים בכאב, כאשר פיגועי הטרור גאו בלב ערי ארצנו וגבו קרבנו יקרים, הי"ד, ומנגד עמדה הממשלה באפס תגובה, הסביר אחד המדינאים, מהוגי אותה איוולת, את ה'היגיון' שבמדיניות ההבלגה, וכך אמר: "איפוק הוא כוח!". הביטוי הפך בעזרת התקשורת לסיסמה בעזרתה ניסו לטעת באזרחי המדינה תחושה של לשיטה במצב חרף ההתנהלות העלובה.
ואכן, יש גרעין אמת בדברים. נדרש הרבה כח כדי לעצור את מידת הגבורה הטבעית של ישראל שלא תעשה את הנאות לה, למחוץ כליל את הנחש. אולם, על זאת בדיוק אנו מקוננים ובוכים, על גבורתם של ישראל שנשכחה מהם! על "צור ילדך תשי", צור ישראל וחזקם, שהפך בעצמו להם לאוייב, וכוחו הגדול משמש לבלום את עצמו. וישעיהו הנביא בתפילתו זועק מקירות לב: "הבט משמים וראה מזבול תפארתך, איה קנאתך וגובורותיך המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו" (ישעיה ס"ג). הלא גבורתך לא נעלמה, אלא בכל עצמתה משמשת כ"גבורת האיפוק". לעצור את המיית הרחמים הנוראה, שלא תתפרץ ותכלה את האויב.
עד יערה ה' רוח ממרום עלינו ישוב ישראל לאלוקיו, וגור אריה יהודה יתעורר ברעם גבורתו ויניס כל משנאיו.