היחס לממון / הרב עקיבא קשתיאל
"כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" "וימלאו אסמיך שבע, ותירוש יקביך יפרוצו" (משלי ג', ט'- י').
"שלמה המלך ע"ה הזהיר אותנו בכאן על מידת הביטחון, ובא להודיע שיכבד האדם מהונו לקב"ה ולא תרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים אבל יבטח בשי"ת כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו...ולכן סמך לו מיד וימלאו אסמיך שבע וגו'" (רבנו בחיי, פר' כי תבוא).
ההון הוא העושר הפרטי שהאדם צובר לו. העיסוק בהון כרוך בסיכון. הסיכון הוא ההתרכזות בשגשוג הפרטי- אנוכי, ושימת הלב להצלחה חומרית, ואיתה לרגשות הכבוד והגאווה המדומים. במצב זה, העושר הופך לאדם לרועץ. יש עושר שמור לבעליו לרעתו.
הדרך לא ליפול להתדרדרות זו היא בפעולות ממשיות של הפרשה והוצאה מההון, בבחינת "עשר בשביל שתתעשר". ע"י שהאדם מוציא ממה שיש לו, ומפחית מעושרו לטובת מטרות גדולות ונישאות – ע"י כך ניתן להאמין שהתודעה הנכונה תישאר והעושר לא "יעלה לו לראש" ויטשטש את כיוון החיים.
ויש להוסיף עוד, כבד את ה' מהונך, ההוראה היא לכבד את ה' כביכול לתת לה'. הכיצד? ומה בא הדבר לומר. בפירוש הגר"א לפס' נכתב: מהונך- מכל מה שחננך ה'" נראה שיש כאן רמז לשורש המילה "הון" ייתכן שהון קשור ל"חון". ההון הוא מה שה' חנן אותנו. רוצה לומר: העושר הוא מתנת חינם מאת ה'. זוהי התודעה שצריך האדם להיות שרוי בה. ממילא, הנתינה לה' מורה על תודעה זו ומחדירה אותה וכפי שאמר דוד המלך: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". נתינתנו לה' היא סימן לכך שכל מה שיש לנו- מה' הוא. ה"הון" הוא "חון". העושר הוא מתנה, וברור שיש להשתמש במתנה זו למטרתה הנכונה.
כאשר ההכרה הזו עומדת ביסוד היחס לממון, והיא באה לידי ביטוי במעשים, והאדם מכבד את ה' מראשית תבואתו- דהיינו: תחילה לכל ובראש הכל, כל צרכיו השונים- או אז ראוי הוא לברכה שתחול בממונו: "וימלאו אסמיך שבע, ותירוש יקבך יפרוצו". האסם הוא אוצר התבואה, מקור הלחם, בסיס הקיום, והיקב הוא אוצר היין, המקור לתסיסת החיים ופריחתם.
השאיפה לעושר יכולה להיות מבורכת. לעשירות יש תועלת ויש תפקיד. הנקודה המכריעה היא מהו המניע לשאיפה מאיזו הכרה היא צומחת.
"שלוש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל. אמיתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום... וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים...ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם" (מדרש רבה פר' מטות).
לגרסת הדפסה לחץ כאן