עצלה תפיל תרדמה / הרב עקיבא קשתיאל
"עצלה תפיל תרדמה, ונפש רמיה תרעד" (משלי יט', טו').
"עצלה תפיל תרדמה"- פירש רש"י: "העצלות מביאתו לידי שינה". ובמצודות:"העצלות תפיל על בעליה שינה עמוקה". חידוש יש כאן. במחשבה ראשונית, העיפות היא דבר "אוביקטיבי", נתון. אדם מתעייף, כוחותיו צריכים ריענון, הוא צריך ללכת לישון. כמובן שיש צד של אמת גם בתיאור זה. אבל מהפסוק אנחנו לומדים שהתמונה יותר מורכבת. יש עייפות ותרדמה שהן תולדה של עצלות. יש רגעים שהעייפות והכבדות ניתנים להכרעה, ומשפעים מעמדתו הרצונית וההחלטית של האדם. מעמד של עצלות מביא לתרדמה, הנפש נכנעת לכל קושי וחולשה, והאדם הולך ונעשה- "מפונק"...
ויתר מכך- "כי העצלות תרדים והכוחות ותשימם לואים" (רלב"ג). העצלות יוצרת לאות נפשי, כבדות. חוסר העשיה משפיע, וגרום לכך שהאדם יותר עייף, יותר כבד. התסיסה של הזריזות מעוררת את הנפש, ומפתחת בה חיוניות שהולכת וגוברת. העצלות לעומתה "מנוונת" את הנפש ומרגילה אותה לכבדות ופאסיביות.
כיצד מחנכים לזריזות- דרכים שונות יש, ובודאי יש מקום להרחיב ולהתבונן בהם. כלל, יש דרך של מ"למטה למעלה"- מתוך הרגלים נבנית התוכנה הנפשית. ויש דרך של "מלמעלה למטה"- מתוך הכרה וההבנה החודרת מתעורר החשך ועמו- הזריזות. אך בודאי שזו תכונה כל כך אמיתית ונצרכת, וכפי שלמדנו- העדר תכונה זו יוצר תופעות נוספות הנגזרות ממנה ומופיעות במהלך הזמן בעקבותיה. הנפש החיונית ומלאת כוחות, וממילא צומחים ומתגלים בה יכולות וכישורים רבים הנמצאים בתוכה.
"זאת התורה אדם כי ימות באהל- אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, לא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה. אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד. ולא יתן ישנה לעיניו ותנומה לעפעפיו" (שו"ע הלכ' ת"ת, יור"ד סי' רמו' סכ"א). גדולי תורה צמחו- צומחים- ויצמחו מתוך ההתמסרות המוחלטת לעמל התורה, התמסרות שמולידה גדלות מיוחדת. זו מסירות יומיומי, של התגברות והתחזקות, ללא כניעה ל"עצלה שתפיל תרדמה".
השבוע נלקח מעימנו אחד מגדולי התורה שבדורנו, שכולנו- כל ישראל- חייבים לו כל כך הרבה- וכולנו כתלמידיו- הרב יהושע נויבירט זצ"ל. מחבר הספר "שמירת שבת כהלכתה". לא כיון המקום, ולא אנחנו הראויים, לתאר את גודל אישיותו לענפיה השונים. אך המפעל הגדול של שמירת שבת כהלכתה, וזכות הרבים הגדולה, שכמעט אין דומה לה בדורות האחרונים, בודאי צמחו מתוך מסירות נפש אדירה של "אדם כי ימות באוהל". אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאלו גדוליו. שבת שלום.
לגרסת הדפסה לחץ כאן