ספרנו, כשמו כן הוא, ספר ההנהגה של ישראל במדבר הקשה והסבוך, במסע הארוך ממצרים לירושלים. אף שם זה גופו, "מדבר" צופן בחובו שניים מעיקרי סודו של תהליך זה, הלא המה: הדיבור, והנהגת הציבור, שבלשון הקודש קרויה דיבור. "דבר הדור" הוא מנהיג הדור.
לא קל להנהיג את ישראל מעבדות מצרים אל ירושת ארץ החיים. לא מרחק הדרך, אף לא אימת המלחמה וגירוש האויב היושב בארץ כנען, לא אלו הם הקשיים העיקריים. ארבעים שנה במדבר נדרשים בעיקר לשם השלמת התהליך הפנימי, הנפשי הקשה והמסובך העובר על נפש העם. את דרך הגאולה צריך לסלול בראש ובראשונה בלבבות. להכשיר נפשות חדשות, מלאות אומץ ושמחת חיים, אהבה לאומית וגאון עוז, טהרה, קדושה וגבורה.
יחידי הדורות גדולי ישראל האמיתיים, משה, אהרן ומרים של דורות גאולה, עליהם הוטל התפקיד הקשה: להאציל מכוחם הגדול, שבו חיים וקיימים כל התעצומות הללו גם במצבי הגלות, על העם המעונה והמיוסר ברדיפות הגויים ובטרדות הקיום של היום יום, המוטלות על כתפי העם, ומשפילות את כל מחשבותיהם לקטנוניות החיים ושאלותיהם הפעוטות. את כל אלו צריך להעלות, את העם הזה עליהם לרומם. מהפכה פנימית, אמיתית, חייבת להתרחש.
ראשיתו של התהליך אינה נעימה. בהתחלה צריך להכות. יש לגרור את העם ולהסיעם מביזת הים, כדי לצאת כבר לדרך. יש להעמידם מול האלוקים בחורב. יש להרגיעם במנוסתם משם "כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קט"ז ותוס'). בכל אלו נדרש מאד מקל החובלים. עלול חלילה העדר להתפזר וללכת לאיבוד, ללא פחד השוט המונף מעל גבו. אולם השאיפה היא שההנהגה תהפוך לדברות.
מה בין הכאה לדיבור? ההבנה וההסכמה הפנימית מצידם של המונהגים. כשיודעים שהנער, או הציבור, כבר בוגרים דיים להבין ולאמץ אל ליבם את מה שנאמר להם, אז אפשר, וצריך, לדבר. אז נעשים ההכאה והשוט, שהיו הכרחיים בהתחלה למיותרים ומזיקים.
אימתי נולד בנפש המעמד החדש? אימתי התרחש השינוי? זוהי השאלה הקשה. הלא אין נקודה גלויה וברורה. ופרק המעבר, תקופת הדמדומים שבה מתרחשת התבגרות זו, הוא המסובך ביותר מבחינת הנהגת הציבור. היאך יש לנהוג ברגע זה? להכות, או לדבר? זו השאלה הרת הגורל, שכה הרבה תלוי בה. כאז כן בימינו, היא העומדת בין שיטות הנהגת הציבור השונות.
לקראת תום ארבעים השנים, במות מרים, ועימה פסקה הבאר. "וירב העם עם משה" הטענות והתלונות, נראות מוכרות, כמו אז בימים הראשונים שנדרשת הייתה בהם ההכאה. אך משה אינו מכה מיד. "שמעו נא המרים" הפניה היא אל אזניהם. שמעו, אם כבר אזניים שומעות לכם! המרים- אותיות ה' הידיעה ושמה של מרים. כאילו הובעה כאן תמיהה: האם רק מרים היא סיבת המים ששפעו כאן שנות דור?! העודכם עדת מבוהלים, סחופי גלות, המצטופפים כעדר סביב מי שינהיגם ויכלכלם?! הטרם נפקחו עינכם ולבכם להבין שלא מרים ולא הסלע המיוחד שלה הם סיבת השפע, שהם אינם אלא צינורות להורקת השפע, וסיבתו היא- אתם בעצמכם?! הטרם תדעו כי עם ד' אתם ועל שולחנו אתם סמוכים, ובעוז ובגאון הנכם הולכים לאורו קוממיות, לנחול את ארצכם?! אם מרים מתה, יבואו מימכם בזכות צדיק אחר, אהרן. ובהעדרו, בזכות משה.ובעצם- כל אלו באים בזכותכם! עמדו בעוז והתמלאו אמונה.
ולחלקיק הרגע, בדקי- דקות, כשנדמה היה שאין עדיין "עם מי לדבר" שוב חזרה הנהגת ההכאה. "יען לא האמנתם בי להקדישני" שאילו דיברתם אל הסלע הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: "ומה סלע זה... מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו" (רש"י).
גם סלע שהוכה ונותן מימיו יכול ללמד את הרואים בדרך של קל וחומר. אולם אינו דומה הקל- וחומר הנלמד מן הסלע המוכה לזה הנלמד מן הסלע שדיברו אליו. כשהסלע מוכה, הקל וחומר מורה שצריך להתכופף יותר, שהרי הסלע אינו יודע עד כמה הוא מוכה, ובכל זאת הוא נכנע. אך כשמדברים אל הסלע, מורה הקל- וחומר כמה יש לנו להבין ולהזדהות, אם אפילו הסלע הבין.
"משה מת ויהושע מכניס", כבר התנבאו אלדד ומידד, עוד לפני חטא המרגלים. אין זה עונש, אלא תוצאה מוכרחת מן השינוי המבורך שחל, סוף- סוף בנפש העם. "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" דווקא יהושע, השייך כבר אל מדרגת ה'מקבלים', כלבנה המאירה את אורה שקיבלה מן החמה, הוא ולא משה, יכניס את העם. לארץ נכנסים מתוך עושר פנימי, מתוך הבנה ורצון, לא כנגררים אחר מנהיג שהוא מבין ויודע ורוצה. הוא 'משפיע' ואנחנו 'מקבלים'. אלא מתוך שהאור שקיבלנו ממנו מאיר כבר את דרכנו. משה הוא שהביאנו למדרגה זו שכבר יכולים אנו לשמוע "דיבור", להבין ולרצות מתוכיותנו ולא להימשך אחר אחר.
כך נכנסים אל ארץ ישראל.