על איזה רקע הופיע הסמל הזה? מה מיוחד בתלונת העם הזו, שגרמה להם להנשך על- ידי "הנחשים השרפים", ומדוע הריפוי בא דווקא על- ידי אותו כח שפגע בהם?

חכמינו ז"ל כבר רמזו לנו על המיוחד שבתלונת העם: "וידבר העם באלוקים ובמטה". העם איננו מתלונן רק כנגד הנהגת משה, אלא- "באלוקים". יש כאן פגם עמוק, לא רגיל. "יבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה" (רש"י). עם- ישראל היה "נגוע" קצת בכוחו של הנחש. הנחש הוא הראשון המדבר על אלוקים, ונגד אלוקים. הוא ארור, לא רצוי. הוא הכח שקיים בבריאה שמושך להתנתק ולהתרחק ממקורה, מאלוקים חיים. הכח הרע הזה מצייר את הקיום שלנו כאילו עומד כשלעצמו. החיים קיימים מעצמם. יש לנו כח קיום עצמי, ואלוקים לפעמים "מתערב" בחיים. הנחש איננו כופר בכוחו של אלוקים, הוא כופר בהיותנו חלק ממנו. אפשר, לפי הנחש, לדמיין ולצייר את עצמנו חיים וקיימים "בלי אלוקים" ואפשר עם... . ואז, כשהראיה החשוכה והמעוותת הזו קונה מקום בנפש, אפשר להתחיל להתלונן. "הייתי מעדיף בלי", "למה העליתנו ממצרים", "למה הבאת אותי לעולם", "למה עשית לי כך, או אחרת". כל השאלות הללו נעוצות בטעות הראשונית- אין "אתה" שקיים לבד, ו"מותח ביקורת" על ההתערבות האלוקית- כן או לא. "אתה" זו פעולה של ד'. אלוקים מתגלה, ואתה גילוי שלו. כל חייך- זה הוא. הוא "מחליט" כיצד להתגלות. אתה פרי של החלטתו. לא שייך לדון בשאלה אם "היה עדיף אחרת". זו המציאות, זה אתה, זו ההתגלות שבה בחר ד' להתגלות.
 
את השיעור הזה אנחנו לומדים עם בני- ישראל. הנחשים נושכים את העם, שלקה במחלה הממארת של הנחש. העם הביא למעשה את הנחשים אליהם.

והעם מבין: "חטאנו, כי דיברנו בד' ובך". והרפואה באה מאותו כח, מהנחש, וזו "השלמת השיעור". גם לנחש אין כח עצמי. הכל הוא פעולת ד'. "וכי נחש ממית, וכי נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים" (משנה, ראש- השנה פרק ג').
 
ברגעים קשים, שתוקפים אותנו במהלך החיים, אנחנו נדרשים לעשות "צידוק הדין". פרשיה זו היא מקור להעמקה ולהבנה במהותו של צידוק הדין. הכאב הוא כאב, והשבר הוא שבר, ויחד עם זאת- זה ה"אני" שלנו, אלה חיינו, כך ד' הטוב בחר להתגלות, בחכמתו ובטובו שלעיתים נסתרים מראייתנו, ואנו- מביטים קדימה, ולמעלה- ומשעבדים ליבנו לאבינו שבשמים.