א.      "וממדבר מתנה- אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה": ההכנה הראשית כדי לזכות לקבל תורה היא עשיית עצמו כמדבר, ענוה. לקבל תורה פירושו לשנות את עמדת החיים ואת נקודת המבט. קניין התורה צריך לחולל באדם מהפך אישיותי. התורה תוליד אותו מחדש, תמלא אותו בידיעות ובשאיפות, שמתוכן הוא ישקיף על חייו ועל העולם בכלל מתוך אור חדש, מאיר ובהיר. לשם כך נצרכת ענוה. אי אפשר להסתגר ולהשאר ב"שעבודים" שלנו- בדפוסי מחשבה, בהרגלים מעשיים, בצורת התנהגות, בשאיפות, רגשות ודמיונות. רק מי ששם עצמו כמדבר הפתוח לכל- הוא המסוגל להתחדש, בתוכו יתחוללו תהליכים גדולים.
והתורה שניתנת היא "מתנה", היא הרבה מעבר למה שיכולנו לצפות. אנחנו מכינים את עצמנו, ונפתחים בפנינו שערים חדשים שלא יכולנו כלל לשערם. "פתחו לי פתח...", הכינו עצמכם והטו אוזנכם לתורה, והיא כבר תמלא אתכם באוצרותיה האינסופיים. "וממדבר- מתנה".
 
ב.      "וכיון שניתנה לו במתנה- נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל": המפגש עם התורה הניתנת וממלאת את חדרי האישיות, מביא את האדם לדבקות בד'. הוא נוחל את הא-ל, המגלה את עצמו מתוך התורה. אין כאן רק קניית ידע, עמדה ומבט, יש כאן רמת חיים אחרת, כפי שדרשו חז"ל במשנה באבות (ו,ג): "וכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל". (וראה ב"מדרש שמואל" על המשנה הנ"ל). ויש שפירשו- "נחליאל" מלשון ירושה (כלשון המשנה במסכת בבא בתרא: "יש נוחלין"). קודם היתה זאת "מתנה", ומעתה- "נחלה", ירושה. זהו כבר קשר טבעי יותר, עמוק יותר.ויש שפרשו מלשון "נחל", נביעה בלתי פוסקת. המעיין הפנימי המתמלא בדעת חדשה של תורה, הולך ומפכה, ומחדש בלי סוף. כל מפגש עם שביב של חיים מהתורה או מהעולם, מעורר להתבוננות, ובעקבותיה- חידוש. הנפש הולכת ומתגלה באורה של תורה, ותורת חיים מגלה את פניה באינסוף גוונים וחידושים. האדם שרוי בהתעלות ונביעה פנימית, כעץ שתול על פלגי מים.

ג.       "וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה שנאמר ומנחניאל במות" :העליה לגדולה היא פרי שלה תהליך שהתחולל בתוך האדם. זו סייעתא דשמיא מיוחדת. עולה לגדולה- אם בהנהגת הציבור, אם בפסקי הלכותיו ואם בכך שדבריו נשמעים ונחשבים. ברכת ה' מובילה אותו למיקומו הראוי והמתאים בתוך השפעת אור התורה בעם ישראל. לא לשם הרגשת הגדולה חס וחלילה, אלא לשם התפשטות אותה נביעה המפכה מתוך האישיות האחת הגדולה.
 

ד.      "ואם מגיס ליבו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא": "אם למדת תורה הרבה  על תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". אם מתערבת נגיעה אישית, ואדם מתגאה בעמדתו- הקב"ה משפילו. התהליך כולו עלול להיות מובל למקום לא נכון, למקום שייצור רק עיוותים, קלקולים וחילול שם שמים. הגדלות שנותנת התורה- ערכה בעצמה, לשמה. היא איננה אמצעי לתחושת הגדלות האישית, הקטנה והאנוכית. חס וחלילה. לא יתכן. חייבת להיות ירידה והשפלה מאותו מעמד.

ה.     "ואם חוזר בו- הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא (ישעיה מ')": הכוחות לא נעלמו, הגדולה שנבנתה נמצאת בתוך האישות. והפתח לתשובה ולתיקון לעולם קיים. לכשיחזור בו מהכיוון הנמוך- מיד כל הכישרונות והחיוב שנבנו בו יתעוררו וישובו למקומם. כך רצונו של מקום, שכל כשרון לא יאבד, וכל אוצרות הרוח והקדושה שהתגלו אכן יבואו לידי מימושם ותפקידם.
 
   
ואלינו מהדהדים דברי הפסוק: "וענוותך תרבני". ענוותנותו של הקב"ה, היורד אלינו וחפץ בנו ומאיר לנו מאורו, מרבה אותנו, מפרה אותנו, מחדשת ומעלה אותנו. וכמידתו נאחז אנחנו, ומתוך ענוה- כך נרבה. מתוך שנתמלא בענוה, בהקשבה ובנתינת מקום, בהערכה והערצה עמוקה לכל שסביבנו- כך נזכה ל"תרבני", לריבוי של ברכה שתעלה אותנו מעלה- מעלה, בעזרת ד'.