פרשת חקת פותחת בדין פרה אדומה, המטהרת מטומאת המת, שעליה אמרו לנו כבר חז"ל שהיא בבחינת סוד שטעמו נגלה רק למשה רבנו, ואילו לכל אלו שאינם במדרגתו היא בבחינת "חוקה" - דבר עם טעם אלא שהוא בלתי מושג במסגרת החיים והתפיסות של האדם. סוד זה טוב, סוד זה אומר שהחיים לא מצומצמים רק לכזית הגלוי שלהם, אלא שיש בהם לעולם גבוה מעל גבוה, ומאחר וכך יש לחיים טעם אמיתי, מגמה ושאיפה הקוראת להגשמתה בכל רגע יקר של חיים, התעלות והשתלמות מתמדת.
דווקא מאחר ויש כאן סוד גדול, ולא בגלל איזה יצר הרע עיתונאי קטנותי וקטנוני של חשיפת כל סוד, שביסודו הוא הכרזה ויציאה נגד מגמת הסוד - מגמת התעלות היש כולו, יש לעסוק בו בענווה הראויה, בהבנה שנחשף רק הצד הזיבורי שלו ע"פ הבנתנו המוגבלת, ולהפיק ממנו את המרב שניתן.
האדם הרציני עסוק כל חייו בעשייה חיובית, בשיפור ושכלול כל מרחבי החיים הפרטיים שלו, וחייו הכלליים חברתיים, ולמעלה בקודש בתיקון כל הרע שבהם. עושה ועושה, וכל זה מתוך ידיעה ברורה אחת, שלא בכדי ברוב הזמן הוא נוטה להתעלם ממנה, הידיעה שדבר אחד בטוח, וזה שחייו קצובים והוא עומד למיתה. וכאן השאלה הגדולה עומדת לפתחו, כי אם אחרי כל העשייה הנפלאה הזו יש כניעה מובטחת למר המוות, מה הטעם בכל "מה שכבר נעשה תחת השמש"?! הכול מתחיל ונגמר במציאות מוגבלת, זמנה קצוב וסופו ידוע מראש, הכול מושתת על הסופיות, ועל כן המסקנה המתבקשת היא הכניעה המוחלטת, או להנאות החיים החומריות, או לחלופין לבריחה מהחיים האלו, פרישה או התאבדות ללא העדפה מסוימת לאחת האופציות בדווקא.
באה הפרה האדומה, ה"אמא" של הכוח המעשי - כוח השור, ומכפרת על חטאה הנורא של בנה העגל, העגול כל כך וסובר שהחיים הם גלגל קבוע במסלולו חסר הפשר, התכלית, הטעם וממילא גם השמחה. מעשה הפרה האדומה הוא כפירה במסקנה העגומה אליה הגיע האדם כשהוא שכח, במודע או שלא במודע, להוסיף למשוואה שלו את היסוד הרוחני האידיאלי, והתבונן על עצמו בלי תשומת לב לזה שהוא לא "בעל חיים מעולה" אלא אדם! (אותה אדמימות של הפרה מזכירה את קומת האדם). לאדם יש עולם ערכי אידיאלי שלא מתחיל מהצורך שלו "לסדר את החיים" בצורה בה הוא יוכל לחיות בשלום ובנחת אופטימאליים, אלא הוא עצמי לו, הוא מה שבעומק העניין מניע את כל כוחותיו המעשיים, הוא ה"אם" של אותו שור קטן שבקרבו. שורש כל החטאים ומציאותם הוא השכחה של היסוד הזה! הפרה נקראת "חטאת" אבל היא לא עסוקה בחטא ספציפי זה או אחר, אלא התבוננות וצעקה אל האדם עוד כשהוא עומד מחוץ למקדש, שלא ישכח שרק החיים הגופניים עומדים להם להיפסק, אבל חס וחלילה אין הם סך כל החיים, ומר המוות הולך ומיתקן, ובאמת גם הוא לא מובטח בבוא יום בו תתעלה המציאות כולה ותדבק בשורשה.
על כן, למי שה"סוד" היסודי הזה הולך ומתגלה, יש עוד טעם להמשיך ולנשום את נשימתו הבאה, ולתכנן היטב את המשך פעולותיו בחיים ממש להביאם אל מדרגתם הראויה להם להיקרא "חיים עד העולם".
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.