הרבה קולמוסים נשברו על חטא מי מריבה, משמעותו ועניינו. "יען לא האמנתם בי". המהר"ל בגבורות ה' מצביע על "יען לא האמנתם" – חסרון מושג האמונה. אמונה, אומר המהר"ל, היא היכולת להשתייך לערך, לרעיון בכל הלב, בשמחה ברצון.
משה רבנו עמד מול בני ישראל בשעת משבר ויכל לרומם אותם, לגרום להם להשתייך ברצון ובשמחה ולא נקט כך. הוא יכל לפנות אל הסלע ולדבר איתו, לא להכות אותו. לדבר ולחשוף שבתוך הסלע ישנו רצון כמוס, רצון נעלם להיות שייך לרצון ה', להיות שייך למגמה האלוקית. ומשמחה ומבחירה להביא מים לבני ישראל. ואם הסלע כך, קל וחומר, היו אומרים ישראל, אנחנו שיש בתוכנו רצון, שייכות, יכולת להיות שמחים. כך נאמר בשירת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ואז יוצאת שירה. כשישנה אמונה, אומר המהר"ל, ישנה שירה. אמונה היא שייכות של שמחה, שייכות של רצון, שייכות של חופש. את הקומה הזאת את המדרגה הזאת שיכלו ישראל להתרומם אליה ערב הכניסה לארץ, המדרגה הזאת הוחמצה. משה הכה בסלע, הסלע נתן את מימיו אבל לא בצורה של רצון שמחה והשתייכות, אלא כמקבל עליו גזירה משמים. הרוממות הזאת שנמנעה, הרוממות שהוחמצה, השפיעה אחר כך על כל הכניסה לארץ.
אלמלא חטא מי מריבה כל כניסת ישראל לארץ היתה מתוך רוממות שמחה ושירה, לעלות לציון ברינה ושמחת עולם על ראשם. ואז "שמחת עולם ישיגו ונסו יגון ואנחה". המדרגה הזאת נשארה מדרגה עתידית. אנחנו רוצים לתקן את חטא מי מריבה. אנחנו רוצים שהגעתנו לארץ תהיה הגעה של חופש, של רצון. לא להגיע לארץ בגלל המקל, בגלל שצריך מקלט בטוח, בגלל שאין ברירה, בגלל שצריך, אלא שהגעתנו לארץ תהיה מתוך רוממות של שמחה, "ובאו ציון ברינה". מתוך חופש ובחירה מתוך שירה. בספר עזרא מתואר שהעולים לארץ לוו במאות משוררים וזמרים שליוו את העליה לארץ בשירה ובזמרה.
בעזרת ה' עוד ועוד נתרומם לבחירה חופשית בארץ ישראל. לאהבה ולשמחה ולקיום רצון שמים בהמשך השתרשותנו בארץ.