חודש תמוז שזה עתה נכנסנו בפתחו, מתחיל את תקופת הקיץ. לאחר תקופת האביב הנעימה והמאוזנת, מכבידה השמש את משאה והתנאים נעשים קיצוניים וקשים. ננסה להעמיק מה גנוז בפנימיותו של זמן זה.
בשנה הראשונה להיווצרותנו כעם, השנה שהשפיעה השפעה מכרעת על כל סדר חיינו לדורות עולם, מתרחשת בחודש זה הנפילה הגדולה, אם כל הנפילות – חטא העגל.
בז' בסיוון עלה משה להר סיני, בי"ז בתמוז היה אמור לרדת, אולם מעשה שטן הצליח לגרול לבלבול יום קודם, וברדת משה לתת לישראל לוחות מכתב אלוקים, מצא את העם פרוע. למחרת, לאחר שריפת העגל וענישת עובדיו, מתבשר העם הממתין במתח ובדריכות לגזר הדין: "לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך, הינה מלאכי ילך לפניך, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". לכאורה אמורים היו למלט אנחת רווחה ארוכה, אין כאן קריעת תנאים, גט כריתות או חרון אף הניתך במלא עוזו. ממשיכים באותה מגמה ולעבר אותו חוף מבטחים קסום. גם פרעון החוב יבוא בתשלומים קטנים וקלים לנשיאה.
רק פרט קטן אחד משתנה: "הנה מלאכי ילך לפניך". וגם הוא לטובה, שהרי המשך הנוכחות האלוקית הצמודה לא יביא טובות: "פן אכלך בדרך". המתח הזה של לחיות עם שכינה מזמין סכנות על כל צעד ושעל.
אולם העם אינו מראה אותות של שמחה או הקלה: "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתה איש עדיו עליו", אבל לאומית. לא על הענשים שנאלץ לשאת משך הדורות, אלו היו צפויים במידה רבה יותר. הדבר הרע הזה, זה ולא אחר. היותנו מעתה מונהגים שלא בהשראת שכינה בתוכנו.
כי ללא השראת שכינה בתוכנו, חיינו אינם חיים!! ללא אל חי בקרבנו למה לנו היות?! מה לנו ולעולם זה כולו? מה לנו ולארץ זבת חלב ודבש? מה לנו אף לתורה ומצוותיה? מה לנו ולסיני?
"ולא שתו איש עדיו עליו", שהוא ביטוי של האבל שאינו עונד כל תכשיט, כמי שהעולם הזה כולו, עם כל נויו והדרו, אינו מעניין אותו, מתייצב בהמשך כהנהגה קבועה: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". ובין אם אותו העדי הם הכתרים שנתנו להם מלאכי השר כשאמרו נעשה ונשמע, ובין אם זו התורה עצמה שנתחייבו לה שם מסיני, או מעלתם כעם סגול, כל אלו יחד וכל הכלול בהם, אינם נותנים לחיים ערך, אינם מספקים רצון קיום לישראל, אם נשמת הכל, השראת השכינה בתוכם בטלה.
ארבעים הימים שמשבעה עשר בתמוז ועד ראש חודש אלול, על מדרגות האבל, החידלון וההתנערות ממנו שבתוכן, הפכו לדורות, עם ההתרחשויות שעבר בהם עם ישראל במהלך חורבנותיו, לימי התבוננות והעמקה בתוכן הקדוש הזה: "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה", כדברי משה בסיום ומסקנת הימים הללו, דברים שהביאו את תשובת ה' אליו, שלוש עשרה המסכתות של חמים, המאפשרות תשובה, תיקון ועמידה בכל גבהה של השליחות המקורית, ויחד עם זאת נוכחות אלוקית בנו.
בתוך שנים עשר צירופי שם הוויה שקיבלנו מחכמי האמת לכוון במוסף של ראש חודש, צירופו של חודש תמוז הוא הצירוף העולה מסופיה התיבות של הפסוק במגילת אסתר: "וכל זה איננו שווה לי". שם הויה כאן הפוך בהיפוך מושלם, מסופו לתחילתו. אם נפלנו, ובטלה האפשרות להשראת שכינה בנו, הכל הפוך. ובדיוק כהמן הרשע, שכל עוד הקדושה קיימת בעולם, אין שום חשיבות בעיניו לכבוד עשרו, רוב בניו, ואשר גדלו המלך, או לכל עניין אחר של עונג והנאת עולם הזה, כך בדיוק בהפכו הגמור, אם אין אלוקים בתוכנו, שום דבר איננו שווה לנו.
ומתוך כך באים אנו אל ארבעים ימי הסליחה והרחמים עד לקבלת לוחות שניות ולהשראת שכינה מחדשת ונצחית.