פרשת חוקת הינה פרשה רוויה בנושאים. בחלק מהפרשה מופיע גם חטא מי מריבה. התקלה הזאת של מי מריבה שגרמה בסופו של דבר שמשה ואהרון מנהיגי העם לא זכו להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, ובהמשך הפרשה מתוארת גם הסתלקותו של אהרון הכהן.
הרמב"ם בשמונה פרקים מבאר שהטעות של משה הייתה התנהגות שיש בה הצגה של כעס. השפה: 'שמעו נא המורים', השפה שבה השתמש משה כלפי העם הייתה שפה שיש בה לפחות מראה של כעס. או בלשון המהר"ל בגבורות ה' הייתה חסרה שמחה, או לא הייתה שמחה. על חטא כזה או על טעות כזאת שאנחנו לא יודעים בדיוק לתאר את חומרתה אצל משה רבנו, על הטעות הזאת משלם משה מחיר מאד יקר - ארץ ישראל.
מה הקשר בין זה שמשה אולי קצת כעס ודיבר בסגנון תקיף לבין העובדה שנגזרה עליו גזירה שלא להכנס לארץ?
באורות הקודש הרב קוק מדבר על כך שבארץ ישראל אין מקום בכלל לתוכחות ולמוסר בלשון כעס, בכלל הוא אומר אין כעס בארץ ישראל. ארץ ישראל זה מקום שכולו מקום של עבודה מאהבה, זה עניינה של הארץ. ארץ הקודש היא מקום שבו הקדושה מתקבלת בלבבות בצורה כמה שיותר טבעית, כמה שיותר משתלבת עם זרימת החיים, עם אהבת האדם, אהבת החיים.
וכשבאים לארץ ישראל חובה עלינו לתקן את חטא מי מריבה, באים לציון ברינה ולירושלים בשמחת עולם. וגם כשצריכים לומר דברים בארץ ישראל, משתדלים שלא לומר אותם בכעס אלא לומר אותם בנחת בסבלנות באהבה - ארץ של אהבה.
משה רבנו כמנהיג היה גבוה מאד מאד מעל העם והגובה הזה גרם להקפדה על המרחק שהעם נמצא ממנו. מחליפו יהיה יהושע בן נון שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד כלשון המדרש. שיודע איך לרומם, לנווט כל אדם כל אישיות כל חלק מהאומה בסבלנות רבה באורך רוח. איש מיוחד - איש על העדה. ודווקא הוא - האיש הרך הזה, הענוותן, יזכה להכניס את העם לארץ ישראל.