פירש רש"י בפירושו הראשון: לב יודע מרת נפשו- טורחו ויגיעו שעמל בתורה. לפיכך- בשמחתו לא יתערב זר- כשיקבל שכרו לעתיד". לב יודע מרת נפשו הוא הידיעה של האדם את עמלו ומאמציו. העמל כרוך במרירות, בקשיים בטרחה גדולה. רק האדם עם עצמו יודע את המסירות שהוא מוציא מתוכו. רק הוא לבדו, בתוכו פנימה, יודע עד כמה העמל נחרט באופי חייו, עד כמה ההתיגעות וההתמסרות היו בעלי משקל. והדרך הזאת- הפנימית, העמלה- בונה עולם פנימי, אישי, של האדם לבדו. רק הוא יודע את מידת קישורו והתמסרותו, רק בליבו פנימה פועמת התחושה שנבנתה על ידי ימים של עמל ויגיעה. אדם זולתו לא יוכל להשתתף בתחושות הפנימיות שממלאת את לב המתיגע. "בשמחתו לא יתערב זר". מי שמביט מבחוץ לא יוכל בכלל לשער את המתחולל בנפש העמל. נפש עמל- עמלה לו. המרירות יצרה עולם מיוחד ופנימי.

בפירוש השני מבאר רש"י את הפסוק בהקשר לאומי- כללי: "ישראל שהם מרי נפש בגלות, והיו נהרגים על קדושת השם- ובשמחתו לא יתערב זר לעתיד". הלב הוא ישראל, והם יודעים את מרת נפשם. עם ישראל נושא בתוכו את כל ייסורי הגלות והמרירות הגדולה שלה. הקשיים, המסירות והטרחה שהיו חלק מחיינו במשך כל הדורות היוו כור היתוך לעולם נפשי- פנימי- ישראלי.
זר לא יבין, לא ידע, מה מתחולל בתוך נפש האומה, בתוך לבבות ישראל. קישורנו לשם ד', לאידיאל האלוקי, לשאיפת תיקון עולם- קישורנו זה נחרט ונצרב בנו, בברזל, באש, בחרב
כך אנו יודעים ומרגישים בתוכנו פנימה את המסירות ואת השפעתה ואדירה. "כי עליך הורגנו כל היום". "גולה וסירה, דמתה לתמר, ההרוגה עליך, ונחשבת כצאן לטבחה, זרויה בן מכעסיה, חבוקה ודבוקה בך!". ומתוך המרירות הזאת- "בשמחתו לא יתערב זר". זוהי שמחה מיוחדת לנו. מי יכול להרגיש את עוצמת השמחה בכניסתנו לירושלים, מי יוכל לתאר את המתחולל בנפש הישראלית אל מול מקום המקדש. זה לא יבין זאת. זוהי שמחתנו, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. רק שלנו.      יום ירושלים שמח!