את הביטוי צבא הכרנו לראשונה בספר שמות, הקב"ה רוצה להוציא את בני ישראל ממצרים ומבקש להוציא את צבאותי. "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". והנה בפרשתנו חוזר שוב הביטוי צבא, "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" פוקדים את יוצאי הצבא.
לצבוא בעברית, זה להתכנס, זה להתאסף, לצבוא על הבית. נשים הצובאות על פתח אוהל מועד קראנו בפרשת ויקהל. אלו נשים שהתכנסו והביאו את המראות למשכן. צבא- מקום התכנסות, התכנסות סביב אידיאל, סביב שם ה'. הצבא מוציא אותנו מהמיקום הפרטי, האישי ומצרף אותנו למערכת הרבה יותר גדולה. הוא מאסף אותנו, "כל יוצא צבא", "חלוצי צבא" נקרא בסוף ספר במדבר. נחלצים מתוך המסגרת האישית, הפרטית, הביתית ונאספים ומצטרפים למשהו הרבה יותר גדול, רחב וכללי. ההליכה אל ארץ ישראל מתחילה בספר במדבר, הליכה שהאופי שלה הוא אופי של יוצאי צבא.
הקב"ה בעצמו נקרא אלוקים צבאות או ה' צבאות, ריבנו של עולם הוא שורש כל הצבא, שורש כל ההאספות, שורש כל ההתלכדות. זכות גדולה להיות חלק מצבא ה', חלק מצבא ישראל מצבאות של ה'.
צבא גם רומז למילה בארמית צַבֵי, שפירושה רצון, מסתתרת אם כן בתוך המילה צבא החשק, הרצון ההתלהבות. בפיוטים שנאמר בשבועות בבוקר בסמוך לקריאה בתורה יתואר מעמד הר סיני ונתינת התורה כצַבֵי- כרצון, כצבא גדול שיש בו רצון ממרומים ורצון מלמטה.
צבאות, הרבה הרבה אותיות, הרבה הרבה אנשים, הרבה הרבה ערכים, שהולכים ומתלכדים לאות אחת גדולה.
יש הרבה מה לראות ולהתבונן בזכות הגדולה שזכינו לה בדורנו- לעם ישראל שזוכה לחוות מהו צבא. וזה מה שיקרב אותנו עוד ועוד להבנה עמוקה שכל ישראל, כולנו, צבא אחד גדול. צבא ה', צבא הקודש.
שבת שלום וחג שמח