בסוף הפרשה אנו פוגשים את פקודת בני קהת ואת תפקידם במשא המשכן במסעות ישראל במדבר. בני קהת זוכים לשאת את כלי הקודש החמורים ביותר, מזבח הזהב, המנורה והשולחן, ומעל כולם – ארון העדות והלוחות שבו. וזהו גם מקום הסכנה, ועל כן על אהרון ובניו לכסות קודם את הכלים ובמיוחד את הארון, שלא ייחשף לעיני הלויים, ועל נקודה זו נעמוד, מהי הסכנה? איזו טעות פוטנציאלית עלולה לקרות לבני קהת עד שהם עלולי מיתה בגשתם אל הקודש. נעמוד בעז"ה על שלושה כיוונים.
מסביר האברבנאל שהסכנה היא בזה ש"נפש האדם תכסוף לראות חוץ מגבולו…". ישנה תשוקה שמקורה העמוק הוא שייכות אמתית לרבדים היותר פנימיים של החיים, וכשהיא באה בצורה לא נשלטת היא מולידה מעין "מציצנות" למקומות שעדיין לא שייכים, ואולי לעולם לא יהיו מותרים למבט. על כל אחד לדעת את מדרגתו הריאלית ואת מקומו הנכון בעבודת ה', אמנם לשאוף לגבוה יותר, אבל לדעת שישנם מקומות שבהגדרה יהיו לעולם נסתרים וסתומים ממנו. ההצצה שלא במקומה – מביאה את המיתה.
המדרש[2] מעלה עוד שתי נקודות מנוגדות אחת מהשנייה ונכונות שתיהן.
הלוויים ידעו על הסכנה שבמפגש עם הארון ולכן העדיפו "להסתפק במועט", לא לקחת שום סיכון, לא להעיז ולקחת את האחריות האלוקית שהוטלה עליהם, ועל כן נטו לשאת דווקא את הכלים האחרים מלבד הארון. גודל המשימה היה מפחיד בעצמו עד מוות, ומהאש העלולה לצאת מהמפגש הלא נכון עם הארון העדיפו הלוויים לברוח, וכך עלול היה להיות מצב של ביזוי הקודש היותר מקודש, השארתו יתום ועלוב, מצד מה ש"אין איש", ואף אחד לא מוכן להסתכן ולהיות האיש. אבל מה נעשה ובאמת אין אחרים הראויים מצד האמת להתמודד עם האתגר?? הרי לא נוכל להשאיר את המשימות היותר חשובות ומורכבות נעזבות! ועל כך גם כן עלולה לצאת אש מכלה מהשמיים.
וגם להיפך. כל אחד מהלווים ראה את עצמו ראוי לקחת את הארון, שהרי הוא ממשפחת קהת, מהטובים ביותר שהיו ויהיו לעם ישראל. מי כמותו ראוי למשימה מורכבת מעבר לכול הקווים, שרק מתי מעט נחונו ביכולות להצליח בה. על כן הייתה מריבה מי יישא את הארון, וחמור מכך, נוצר מצב של אמירה ש"אם אני לא נושא אותו, אז בפחות מכך אין לי שום רצון", "מה פתאום שאסתפק בנשיאת המנורה או השולחן? לא לכך נועדתי" תופעה שניתן לקרוא לה סינדרום "או סיירת או ניירת". גם כאן, מריבה על כניסה רק אל הקודש פנימה, וחוסר התרצות להבין שישנן עוד משימות רבות, מגוונות, קשות, מכובדות ונצרכות, לשאת את עם ישראל על הכתף. זהו מצב שבעצמו הוא מסוכן, והתוצאה המתבקשת הטבעית ממנו הוא אי עמידה בכל מגון המשימות, החלשת המערכת עד מוות.
נקודה למחשבה. האם חווית פעם, אחת או יותר מהניסיונות האלו? הצצה לאן שלא שייך, בריחה מלקיחת אחריות, או סינדרום הסיירת? מה התרופה לזה?
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
[1] את המקורות פגשתי בדף פרשת שבוע שאני זוכה לקבל כמה שנים מהרב צחי להמן, ועל כך תודה.
[2] המדבר רבה.