עוד בטרם ניתנה תורה לישראל, בהיותם מהלכים בדרך ממצרים אל מדבר סיני, כבר ניתנה להם חוקת השבת. מים סוף באו מרתה, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. ובנוסעם משם לילים ומשם למדבר סין, כשהתלוננו על הרעב, קבלו את המן ועימו את הפסקת ירידתו בשבת., וכשביקשו פֵשֶר לירידתו בכמות כפולה ביום השישי נענו: "הוא אשר דיבר ד', שבתון שבת קודש לד' מחר" כבר דיבר וציוה על השבת, אימתי? במרה.
חז"ל למדונו שגם כיבוד אב ואם נצטוו כבר במרה, כעין הקדמה מוכרחת היא ההתחייבות בשלש מצוות אלו לקבלת התורה.
התורה מגיע אל האדם ומרוממתו למדריגה גובהה יותר. לשמוע ללמוד ולקיים את רצון ד' לעם אשר בחר לעבדו. אולם לשם כך על המקבל להיות קודם כל "אדם". אין התורה יכולה לפעול על מי שעדין לא התפתח למדריגה אנושית.
ושלש מצוות אלו, כך מבאר הראי"ה קוק זצ"ל, הן שכלול ראשוני ובסיסי במעמדו המוסרי של האדם. על מנת שהיה כלי קיבול למדריגה הגבוהה של תורה. אומנם גם בני נח נצטוו בכיבוד אב ואם ובייסוד מערכת משפטית המסדרת את החיים החברתיים, אולם זו עדין אינה המדריגה המוסרית האנושית היכולה להוות בסיס למוסר התורה.
כי החברה כשלעצמה אינה דורשת מיחידיה שיהיו מצד עצמם בלתי מסוגלים להזיק ולהצר איש את רעהו, ושיהיו מכבדים איש את אביו ואמו. היא אומנם דורשת זאת מכל אחד, אך ורק כדי שניתן יהיה לקיים חיי משפחה תקינים וחיי חברה סבירים. אם יהיה היחיד בתוכו מושחת מכדי להזדהות עם ערכים אנושים אלו, אך מתחשב בחברה ומשתלב בכללי המשחק המשפחתיים והחברתיים, מפחד או מחשש נידוי חברתי, אין לחברה כל טענה נגדו.
משפל תת אנושי כזה מעלות אותנו, עוד קודם עמדנו לקבל תורה בסיני, שלש המצוות שנצטווינו במרה. שם, במרה, למדנו כי צרי להיות "אדם" כי כך ראוי מצד המוסר והטוב, לא מפחד ואי נעימות. צריך לכבד אב ואם מתוקף היותך אדם הנולד מהורים שהביאוך לעולם, וגידלוך, והשפיעו עליך רוב טובה. צריך להיזהר בממון חברך ולהשיב את הגזילתו ונזקו כי כך האמת והצדק מחייבים.
ואף השבת, אולי במשמעותה הסוציאלי של המנוחה לעובד מעול מעסיקו, החרות העומדת לכל האדם באשר הוא נברא בצלם, היא שייכת לאנושיות הבסיסית המתוקה והישרה.
ומשנצטווינו שלש מצוות אלו, ונעשנו "אדם", בעל מוסר אנושי מתוקן ועדין, נעשינו רואים לבוא בשערי המדריגה הנבדלת, העל אנושית, האלוקית.
הבאיני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך.