"וידבר ד' אל משה במדבר סיני..." הזכרת המקום של הציווי לכאורה מיותרת. לשם מה יש צורך להודיע לנו שהציווי על מנין בני- ישראל שבראשית הפרשה היה "במדבר סיני"?
עונה על כך הנצי"ב מוולוז'ין,ודבריו מהוים מפתח ויסוד לכל החומש המיוחד שלפנינו:
תכליתו של המנין היתה בגלל היותם במדבר. בני- ישראל צריכים כעת "ללכת במדבר הגדול הזה, עד בואם אל ארץ נושבת, ולא היה אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתרה" (ל' הנצי"ב). ההליכה הארוכה במדבר מצריכה שמירה מיוחדת, קשר מיוחד, השראת שכינה מיוחדת. השראת שכינה דורשת התייצבות ומנין של המתייצבים: "והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה, ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו, כי אם במחנה כבודה והגונה לפי כבודו" (שם). מנין ישראל שבתחילת הפרשה והחומש הוא הסדר של צבאות ד' המקבלים את השראת שכינתו בתוכם, נשמרים על- ידה ומושגחים על- פיה.
"במדבר" זהו ספר הנדודים. יוצאים לדרך. כלי הקודש נערמים על העגלות, הכל "נארז". נפרדים מהמקום היציב, הקבוע, ממשכן עומד על תילו וישראל מסודרים סביבו. כשעוזבים את כל היציבות הזו יש צורך בשמירה מיוחדת. הרבה תקלות והתמודדויות מחכות לנו בדרך, התמודדויות פנימיות (מרגלים, קורח וכו') וחיצוניות (מלעם, מדין וכו'). דווקא בזמנים כאלו, מתברר עומק הקשר ומקור היציבות האמיתית. כשהמסגרת ש"בפועל" מתערערת, יש צורך לאחוז בשורש עמוק יותר, שורש שאיננו תלוי במציאות ש"בפועל". גם כשהמשכם אינו עומד ומתפקד, וישראל אינם באים אליו להקריב, עדיין הוא עומד במרכז המחנה, וכל ישראל סביבו. בהמשך החומש, בפרשת בהעלותך, יתבאר סדר המחנות שנשמר גם בשעת ההליכה והנדודים. המבנה היסודי ממשיך להתקיים. מרכז החיים הוא המשכן, הקודש, וכל הענפים מסתעפים ממנו וקשורים אליו. יש מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. גם בנדודים אנחנו מפוזרים, הקשר נשאר.
ונדודי המדבר- סימן הם לנדודי ישראל בשנות גלותם. חלק גדול משנות קיומנו כעם עברו עלינו בהיותנו נודדים בגלות, ללא מרכז קבוע וסדרי חיים קבועים. אבל גם שם לימדנו ר' שמעון בר יוחאי (גמ' מגילה כ"ט): "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן".
דבר מופלא מופיע בהקדמה ל"ספר חרדים", שנכתב לפני כמה מאות שנים ע"י ר' אלעזר אזרחי, בעל הפיוט "ידיד נפש" וממקובלי העיר צפת בימי האר"י הקדוש: "זרה אותנו בארבע כנפות הארץ סביבות ירושלים מרחוק, ובעומדנו להתפלל פנינו נוכח המקדש ממזרח וממערב מצפון ומים אם כן עדיין אנחנו כדגלים,ועם הגופות רחוקות- הלבבות קרובות, והיו עינינו וליבנו שם כל הימים". ההלכות שנקבעו ב"שלחן ערוך", לפיהן כל אדם מישראל, בכל מקום שהוא, מכוון פניו כנגד המקדש, משמרות את הסדר והמבנה שלנו. גם בגלות הארוכה איננו מפוזרים סתם כך. יש מרכז, וכולנו מתאווים, צופים ומתפללים אליו. השראת השכינה לא פוסקת, גם בפיזור הגדול והקשה ביותר, והתודעה שלנו נשמרת קיימת- יש מרכז וכולנו ענפים, השבים ומתחברים אליו, יונקים ממנו חיים, ומקבלים ממנו את היציבות והעוז להמשך הקיום.
על דרך זו, ובכיוון זה, כתב הרב קוק זצ"ל ב"אורות": "האמוץ האמיתי של רעיון היהדות בגולה בוא יבוא רק מצד עומק שיקועו בארץ- ישראל, ומתקות ארץ- ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. ציפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית. והיהדות של ארץ- ישראל היא הישועה עצמה".