אימתי הגיע האדם לשיא יכולתו? מהו הרגע בהיסטוריה האנושית שבו העפיל האדם אל פסגת הישגיו, רגע שגדול ממנו לא היה, לא לפניו ולא אחריו?
מובן שניתנו תשובות רבות ושונות לשאלה זו. אולם דומה שהמתבונן המעמיק, היודע ומבין מה חשוב באמת בעולם ומה ארעי וחולף, או פעוט ערך, היא יניח את האצבע על אותו מאורע נשגב של העקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח.
מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה מי שיצליח כך לתקן את מידותיו וליישר את רצונו ולרתום עד כדי כך את כל כוחותיו הנפשיים לעשיית רצון ד'.
וברגעי שיא אלו, כאשר חש אברהם בגדלו של המעמד, רק בקשה ותפילה אחת בליבו:
"ויאמר אברהם- אלוקים יראה לנו השה לעולה, בנִי" היה זה בשלב בו סבור היה עדיין שיזכה להעלות את בנו קרבן לד'. היש קרבן נשגב מזה?! היוכל בן אנוש לתת לאלוקיו מתנה גדולה מזו?! אך אברהם כולו ייחול וציפיה: אלוקים יארה לו השה לעולה, בני. מעין תקווה דרוכה שאכן ישעה ד' אל קרבנו. תאר זאת שלמה בחנכו את בית המקדש באותו מקום, מאות שנים מאוחר יותר: "כי האמנם ישב אלוקים על הארץ?! הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" אין זה מובן מאליו שיראה אלוקים את קרבננו וישב בינינו, על הארץ.
כאשר האדם מודד את עצמו ביחס אל העניין האלוקי, הריהו מתמלא באפסות. כשהאדם חושב על כך ש"ד'- יראֶה" אותו, את מעשיו ואת התקרבותו, הריהו מתמלא יראָה נוראה.
זהו שמו, וזה מהותו של המקום הנורא הזה. אותה פיסת קרקע שעליה עמדו אז רגליהם של שני ענקי עולם אלו, אברהם ויצחק. ואכן על שמה של אותה הרגשה, קרא אברהם בשם "יראה", למקום שכבר נקרא בשם אחר ע"י המייסד הראשון, מלכיצדק מלך שלם, הוא שם בן נח, אשם כינה את המקום "שָלֵם".
מלכיצדק מתבונן על המקום מצד ערכו העצמי, האובייקטיבי, והריהו מכריז עליו "שלם", השלם שבמקומות, אך אברהם מתבונן עליו מצד פעולתו על האדם המתמלא בו יראה גדולה.
ונשתלבו שני השמות הללו לשם אחד: ירושלם, שם המבטא בבהירות את רעדת הכמיהה האנושית להימשכות המצב הנשגב הזה של שלמות ורוממות השראת שכינה. מצב הדורש מן האדם באופן מתמיד רצינות וכוננות המתחייבות מחיבור זה של שמים וארץ. לעולם אין זו עובדה מוגמרת, שאפשר לדבר עליה בלשון עבר או הווה. 'ד' ראה', או 'ד' רואֶה', לעולם היא תקווה וייחול: ד' יִרְאֵה, והאדם, הוא יֵרָאֶה. ולעולם נדרשת היא התאמת ירושלים העליונה עם ירושלים התחתונה, שבחפפן יחד הריהן יוצרות את השם בצורתו הזוגית- ירושָלַיִם, שתי יְרשָלֵם הבאות כאחד.
וברגע השיא של העמידה במבחן אנושי, בזמן שבו יכול אדם לבקש כל אשר יעלה על דעתו, לא הוחמצה ההזדמנות. ואכן הובעה הבקשה הנשגבה מכל אשר יוכל בן אנוש לבקש: "בהר ד' יֵירָאֶה" ביקש אז אברהם שישרה הקב"ה שכינתו בציון. זהו ההישג הגדול ביותר שהשיגה האנושות אי פעם, ואף נותר בידה.
זוהי ירושלים, אשר בשעריה, לאשרנו, רגלינו עומדות היום הזה.