עם ישראל יוצא ממצרים ופניו מועדות לירושלים, מהמקום היותר מנוגד למציאות הישראלית לארץ בה אכן תתגשמנה כל התקוות היותר נישאות, אליהן העין האנושית מתקשה אפילו להיות צופיה. עם ישראל הולך הביתה ובוודאי שהוא יגיע לשם. אלא שהמעבר נקודה לנקודה לא קורה בצורה חלקה, עליו לעבור במדבר הקשה, בארץ שהיא לא כאן ולא שם, ובדרכו הוא עובר ניסיונות שונים המבררים לו את עניינו האמיתי, ומהי הדרך והכישורים שעליו לחשוף ממעיינותיו על מנת להגשים את מטרותיו. אין מנוס מלעבור במדבר, ואין מנוס מלהתנסות בסיטואציות שונות ומשונות, שאי אפשר תמיד לצפות אותן, ולעולם נתבעים להתמודד איתן בהצלחה, ולקנות קומה נוספת, חדשה וטובה יותר מזאת שקדמה לה.
"מדבר" מלשון "דבר" – הנהגה, ומלשון דיבור. ההולך בדרך, בין אם הוא אדם פרטי ובין אם הוא "עדר אנושי" צריך דבר, צריכה להיות לו הנהגה, חיצונית או אוטונומית פנימית, אבל לעולם אי אפשר בלעדיה. אחד הכלים שאותם חייבת הנהגה להבין ולהשתמש בה נכון הוא הדיבור. לא דיבור חיצוני של הוראות יבשות, אלא דיבור בבחינת לב אל לב, הבנה של המטריה שאותה באים להנהיג, את האופי שלה ומתוך כך איך להורות לה נכון את הדרך בה עליה ללכת. לדבר ולדבר, לא להתייאש לעולם מכוח ההשפעה של הדיבור אע"פ שהוא בוודאי לא היחיד, אבל בהחלט אחד המרכזיים והקריטיים. לדבר אין משמעו רק להוציא מילים מהפה, אלא להנהיג באמת, להוות דוגמא ומופת, ובעיקר לחיות את התוכן, ולמעט ככול הניתן להשתמש במקלות חובלים על מנת לכפות את הדברים, וקל וחומר לא להפוך את ההנהגה לעצם העניין אלא לצינור המהווה אמצעי גרידא להשגת המטרה המשותפת.
כל אדם וכל אורגן חי צריך איזון בחיים, זהו צורך קיומי, וקל וחומר לגבי היוצא אל הדרך ועובר במדבר הקשה, שהוא במקום הסכנה, כבר לא "שם" ועדיין לא הגיע אל ארצו המובטחת, והאיזון בחייו הופר. ועל מנת להשיג את אותו האיזון צריכים את האוזן, תכונת ההאזנה, ההקשבה העדינה והלב הפתוח לקולות הסובבים שמהם לומדים את הדרך ואת הכיוון.
הקב"ה כל הזמן "מדבר" אל כל אדם, לאו דווקא במלל פיזי, אלא גם ואולי בעיקר דרך החיים עצמם, דרך מאורעות פרטיים וכוללים, דרך ההיסטוריה ודרך הטבע, ואפילו דרך מחשבות ורעיונות העולים במוח וקשה לעיתים להבין למה הם כל כך מטרידים ולא מרפים. אם קורה שאיזה נושא עולה כל הזמן וצף בחיים דרך ההרהורים, דרך הסיטואציות, זה סימן שהקב"ה כאן מדבר. ומי שמדברים איליו צריך להאזין, לנצל את ההזדמנות הזו לקבל את ההשפעה, ברוב קשב, בעדינות ובצורה מושכלת, לחקור ולנסות להבין מה באמת מדברים איליו. ואם זה קשה, אז צריך לעיתים להיעזר במישהו אחר, שיעזור להאזין ולהגיע אל נקודת האיזון החדשה, שהרי הדיבור מורה שכבר מה שהיה לא יחזור והפנים מועדות קדימה, אל אותה ירושלים החדשה שהפנים נישאות אליה, לעיתים במודע ולעיתים בדליגה על הרמה המודעת, שהיא מה שעליו הקב"ה מדבר.
כשקורה שמי שמדברים איליו מטעמים שונים לא כל כך שומע או לא נמצא בהאזנה, אין מנוס ועוברים לדבר בצעקות, כי ממצרים חייבים לצאת ואין שום ברירה אלא להגיע לירושלים, אבל כמובן שהדרך המובחרת היא דיבור והאזנה.
נקודה למחשבה. האם נוכל לקשור את הדברים הצנועים שלנו למעבר שבין יום העצמאות ליום ירושלים? האם הקב"ה מדבר ואנו מאזינים, או שאולי חלילה יש כאן כבר מעבר לצעקות?.
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח שי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.