מה ראתה המגילה לציין את זמן חזרתן? מדוע בהתייחסות לקציר השעורים?
השעורה, משבח גידולי הארץ, תקדים יקיצתה מתרדמת החורף, תבכר את צמיחתה והבשלתה לעומת שאר הפירות בהם נשתבחה ארצנו.
היבול הפשוט, הראשוני והזמין אותו היו נותנים כמאכל לפני הבהמות- מקביל הוא לקומת הראשית, הטבעית, הילדותית שבאדם, באותה תקופה שבה הגוף- בתכונותיו וצרכיו- הוא המוביל, הפורץ ומנצח על החיים, עוד בטרם נתפתחה הכרתו של האדם, קודם בואו לכלל דעה המאפשרת חשיפת שאר כוחות נפשו. "לכן היה הקרבת העומר בט"ז ניסן מן השעורין, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה, וקרבן זה ביום ראשון של ספירה כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל" (תפארת ישראל למהר"ל, פרק כ"ה).
רק לאחר פיתוחו וטיפוחו של הגוף וצרכיו השונים- נוכל לעלות הלאה אל קומת ההכרה, אל הדגשת העולם הרוחני הגנוז באדם- דרך ארץ המוכרחת להיות קודמת לתורה.
" כי בצאתם ממצרים הנקראים חמורים, היו ישראל בלא מצוות, ולא היו ראויים רק למאכל בהמה שהן השעורין... עד הבאת ב' הלחם שבאה מן החיטין לקבל דעה וחכמת התורה" (מהרש"א ר"ה ט"ז).

אם כן, תקופת קציר השעורים מהווה מועד המלמד על אמון בתהליך הצמיחה וההתפתחות מתוך השלבים הראשוניים- הבסיסיים שבטבע.
זהו תהליך הגיור של רות השבה משדה מואב דווקא על רקע תקופת השעורים, רות- אמה של מלכות, כפרט הבא ללמד על הכלל- אמון בתהליך הצמיחה של האומה.                                     בדרך זו מבאר האלשיך הקדוש:

"ועל דרך זה רמז הוא יתברך לישראל בהביא את רות להוציא ממנה אדר מלכות ישראל ... היה הרמז הרומז, כאומר לישראל, כי כמקרכם אשר הייתם שקועים בטומאת אלילי מצרים וטיהר אתכם הוא ית' ונתגיירתם, וחשבתי מחשבות לטהר אתכם כמטהר אשה מטומאתה, כן עשיתי לרות להוציא ממנה שורש ישי, כי על כן הבאתיה בזמן קציר העומר אשר היה להתחיל טהרתכם על ידו, לרמוז להם כי זה לחמם טרם היטהרם, למען תתנו אל לבכם כי כמקרכם קרה לה גם היא..."
יסוד נוסף, הנעוץ בהבדל שבין השעורה לחיטה, מלמד אותנו הרב זצ"ל-  מאכל הבהמה יציין את גאולתו של הקב"ה אותנו ממצרים- כגאולה כללית, של כלל האומה- ודעת ובחירה עדיין אין ביחידיה. גם אם הפרטים עדין לא ראויים, ברית האבות החתומה בנו כעם היא שעמדה לנו.
קומת החיטה, הדעת, היא המציינת את ההכרח שכל יחיד בבחירתו ובעמלו יהיה שותף וראוי למעלת הכלל, וזאת מכח קבלת התורה והדרכת פיקודיה הישרים משמחי הלב.
"יציאת מצרים היא מורה על התכלית הכללית של כלל ישראל,
ומתן תורה הוא המורה על פרטיות ההשלמה שמוטלת על כל אחד בפני עצמו...
בפסח- שנשלמו רק במעלה הכללית, על כן הקרבן הוא שעורים, מאכל בהמה כמדרגה הכללית.
ובעצרת- יום מתן תורתנו, שבאו לכלל האדם הפרטי, כמעלת כן קורבנם- מחיטים" (מדבר שור, דרוש י"ד).