בסוף הפרשה מופיעה הזהרה מיוחדת ביחס לבני קהת: "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים". בני קהת היו אחראים על נשיאת כלי הקודש אל המשכן בעת הנדידה ממקום למקום במדבר. בזמן שהם באים לעשות את עבודתם עליהם להזהר שלא להנות במראה עיניים מהכלים. אלא- "ובא אהרון ובניו בנסוע המחנה... ונתנו עליו כיסוי...". הכהנים יכסו את הכלים, ולאחריהם יבואו הלויים. "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו".
זהו הסדר של העבודה: "וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו". הביטוי הכפול "ויחיו ולא ימותו" איננו רק שלילי אלא גם חיובי, וכפי שכתב ה"אבן עזרא": "וחיו- יוסיפו חיים".
ומשמעות הדברים היא, ש"כל קדושה נותנת חיים לנזהר בהם כראוי, ומכרית למי שאינו נזהר כראוי, ועובד אדום ובנו יוכיחו שנתברכו הרבה בשמירת הארון כראוי, ועוזה שלא נזהר כראוי פרץ ד' בו" (נהנצי"ב, העמק דבר).
המפגש עם הקודש דורש זהירות, עדינות. אסור להתפרץ אל הקודש ולגעת בו בלבוש של חול, ובעיניים של חול. כאשר נשמרת הזהירות, המפגש עם הקודש הינו מפגש מחיה, מתסיס ומפרה. כל יניקת החיים, רוממות הדעת ותעצומות הנפש- מקורם בקישור את הקודש. הרצון לראות את הקודש בחוש, למשש אותו בידיים- עלול להיות מסוכן (ראה רש"ר הירש כאן). הקודש איננו "אמצעי" ו"משרת" להשגה ולרגש החושי. הקודש הוא עצמאי, וחייבים לשמור על טהרתו ועצמאותו. רק מתוך כך יש לנו יכולת לקבל ולינוק מהשפעתו על החיים לכל מרחביהם. גם המפגש הממשי, שאליו אנו כוספים ומתפללים בכל יום, בנוי מסייגים ומדרגות.
עשר קדושות יש בארץ- ישראל, וכל קדושה מגבילה יותר את מעגל האנשים שמותרים בכניסה אליה. (מסכת כלים, פרק א'). ככל שהקודש יותר נוכח- הוא יותר צנוע ונסתר, ולא נתון למגע אדם. כשאנחנו עוסקים בעבודת הקודש, פגישתנו צריכה להיות ברורה. איננו באים לבדוק מה יש לקודש לתת לנו, אלא כיצד אנו מתרוממים אל הקודש. כל הרגשות, החוויות וההשגות שממלאים אותנו מחכים לפעולת הקודש עליהם, לשינוי שיתחולל בהם, לשערים שיפתחו בפניהם.
כשזו הגישה- אזי המפגש עם הקודש נושא בתוכו תהליך של התעלות בלתי פוסקת.
בימים אלו אנו חוגגים את יום ירושלים, היום בו זכינו מחדש לשלוט במקום המקדש. יום זה עבורנו הוא פרשת דרכים בעוצמת הציפיות, הגלויות והנסתרות, לגילוי הקודש בחיים ולראיית בית מקדשנו בנוי לעיננו בתפארתו. החלומות צריכים להצטייר בדמיוננו, לחדור פנימה, לצרוב את הלב ולא לתת לנו מנוח. מתי נזכה לראות כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם, מערכת שלמה של עבודת הקודש, בטהרה וברוממות, תמידין כסדרן ומוספין כהכלתן. והחלום צריך להיות מוחשי, חי, מבקש ומתחנן. ועם זאת, עלינו לרומם ולהעמיק את אותן ציפיות. עלינו להבין מה אנחנו מבקשים בבקשת המקדש, מהו התוכן ומדרגת החיים שעבורם אנו מתפללים ופועלים. הציפיה לבנין המקדש חייבת לבוא משלבת עם הציפיה לבנין הקודש. המקדש במוחשיותו הוא הלבוש של תכני ומגמות הקודש של חיינו, ואי אפשר להפרידם זה מזה. לא לבית מרוקן מתוכן אנו מצפים, לא ל"בית חרוב החרבת", אלא לבית המלא בקרבת ד' שליבותינו ומחשבותינו, "ושכנתי בתוכם".