בסדר התפתחות נורמלי יש מקור ושורש בתחילת הדרך, ותוצאה ופרי בסופה. יש אבות שהם כשורשים ויש בנים שהם כפירות. הבנים באופן פשוט נסמכים ומתפתחים בעקבות האבות אבל רק בזכות הבנים יש משמעות וערך לאבות. המדבר הוא מקום ללא שורשים נראים לעין, לא מזהים מקור שיכול לתת ולהצמיח פירות, הכל שקט, אין שום סימן לחיים, אין שום ראיה שבכלל יכולים להיווצר פה חיים. אבל מכאן יצמח הדור הגדול שיכנס לארץ ויתחיל את ההיסטוריה הישראלית מחדש.

השפעה של אבות, יש בה המון ברכה, היא נותנת את הכיוון, את הדרך... אולם היא גם קצת מקבעת, איפה שיש מסורת ברורה ומסודרת, קשה לקבל דברים חדשים, קשה לשנות מבט. הניצבות במקום מקבלת את משמעותה הנצחית כאשר היא מופיעה ברחבי החיים. כאשר מעמד הנפש "יציב" אין קבלה שלמה, אין מספיק נקודות מגע שייצרו את ה"מלכות" המתגלה בכל. לכן נתנה תורה במדבר, שם יש השתוקקות, צימאון גדול, שם יכולה להיות שמחה גדולה בקבלת המלך, התאמה מלאה.

המדבר מדגיש את ענינם של הבנים בכך שהוא כביכול "מנקה" את כל שאר ההשפעות. התנועה מטשטשת לכאורה את הביטחון ואת היציבות וכך אפשר לפגוש את כוחם של הבנים, את היכולת "למשוך" את היציבות לכל משברי וארועי החיים. במדבר יהיה אפשר לראות את כל הסוגיות מנקודת מבטם הסוביקטיבית של הבנים מצד הניסיון להחיל סדר באי סדר להכניס את "סיני" ל"מדבר". כח הצימאון וההשתוקקות של המדבריות יתווה את הציר המוליך את העם בדרך ממצרים לירושלים.
אם כן חומש במדבר הוא ספר הדרך, הספר המתאר את תהליך ההתמודדות והבניה ממתן תורה לכניסה לארץ.

ספר במדבר מתחיל במפקד ובהמשך הספר בפרשת פנחס, מוזכר מפקד נוסף. לספירת אנשים יכולה להיות שתי משמעויות, האחת היא כדי לאפיין את השלם, את הכולל, כך שמספר מסויים נותן משמעות מסויימת "נותן מספר לכוכבים" - להראות ריבוי או עצמה, והמשמעות השניה היא דוקא כדי להדגיש את כוחו של הפרט, סופרים כל אחד "לכולם שמות יקרא..." שני מניני ספר במדבר מתארים  את תהליך המעבר מיחס עקרוני – כללי לעם היוצא ממצרים, עם מדברי, נתמך ע"י עננים והנהגה חזקה - ניסית מפוארת,  לעם 'ישראלי' המתנהג, פועל ומתקדש בתוך מסגרות החיים הטבעיים, הנורמליים. בהתנהגות ע"פ ה'טבע' מתבררת המשמעות של כל פרט ופרט המרכיב את השלם, מתברר שלכל אחד ולכל פעולה יש תפקיד, הכל 'נספר', ספירת אנשים אינה זלזול בהם אלא להפך - נתינת משמעות לכל אחד, כל אחד הוא 'מספר' ואין אף אחד ש'לא סופרים אותו'. במדבר עוברים את מסלול ההכשרה השני, מסלול ה'בנים', תהליך שבא 'מלמטה' ונותן משמעות שונה לכל הרבדים ולכל ההתרחשויות.

 יש מבט הבא מתוך יציבות, מתוך 'בית' ויש מבט מתוך 'דרך', יש 'תורת הדרך' שמלווה משברים ושינויים, בתנועה. לימוד שהוא כמו בנים, חסרי יציבות בתחילה אבל מתפתחים בלי סוף...
הספירה  היא היציבות ,הסדר, שאיתו יוצרים מסגרת לכל האי סדר שבאמצע.
מעלת היציבות מול מעלת ההליכה, מעלת האבות ומעלת הבנים. ודאי שיש צורך בזה ובזה, אחיזה בשורש, בודאות ומצד שני היכולת להביע ו'להחזיק' גם בעת הדרך.

בהר סיני ניתנה התורה שבכתב, במדבר סיני התגלתה התורה שבעל פה. מאורעות הדרך הם המקבעות את יישובו של המלך במקומו, השארת השכינה על ישראל נחשפת מתוך משברי המדבר ומכינה אותנו לכניסה לארץ במצב המתאים ביותר. המדבר מדגיש את מעלת ה'מדבר', מעלת האדם, מעלתם של ישראל הקרויים אדם, הנעים בדרך חשופים לסכנות אך גם להצלחות, מתרחבים לכל תחומי החיים, נוגעים בסוגיות הקצה כנזיר וסוטה, מוצאים את הסדר ואת המנגינה בכל המתאימה לכל שלב בתנועה.

אין הגעה ליעד ללא דרך, אי אפשר להגיע לגובה, לגאולה, בלי מדרגת ה"בלכתך בדרך" ואולי מדרגת התנועה היא בעצמה מדרגת הגאולה, וכן המפגש הקשה והמלבן עם אומות העולם - מואב מדין אדום וכו' מחדד את חולשותינו אך נותן את הכיוון לשינוי והתקדמות לקראת הארץ.