אנחנו מתחילים ספר חדש - ספר במדבר. ספר במדבר מתואר כספר ההליכה, ספר שלם שבו אנחנו הולכים במדבר. הספר מסתיים בפרשת מסעי המתארת את כל המסעות של עם ישראל במדבר.
יוצאים מהר סיני בו היינו כשנה ומתחילים ללכת. כשהולכים צריך כל הזמן לסמן את המטרה, בדרכים צריך לזכור תמיד להיכן הולכים, להיות מכוונים למטרה. לנסות לתרום לכך שגם הדרך תראה כדרך המובילה למטרה. גם אם הדרך ארוכה ומפותלת צריך שלנגד עיניינו תהיה כל הזמן המשימה, המגמה.
חלק מסדר התנועה של עם ישראל נעשה על ידי דגלים, 'איש על דגלו באותות', לכל שבט היה דגל, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה אפרים וכו'. התורה מתארת את תנועת המחנות כתנועה סביב דגלים, והמדרש מאד מאריך בשבחם של הדגלים: דגלים שבזכותם באה הגאולה, דגלים שאהובים על המקום. דגל הוא הרמת נס, הרמת כיוון, קצת מוגבה, מיוחד, מגוון, שמבליט את המכנה המשותף של כולם, שכולם נקבצים סביבו, ויוצר תחושה של איזושהי רוממות, איזושהי יכולת להרים את הראש מעל המים ולדלג אל הדגל - אל מה שמעל הדרך הקצת ארוכה.
ירושלים בשבילנו היא סוג של דגל, 'שאו ציונה נס ודגל', 'דגל ירושלים'. אנחנו מתפללים לכיוון ירושלים, אנחנו רוצים לעלות לירושלים, גם אם אנחנו נמצאים בכל מיני מקומות ובהרבה דרכים - ירושלים היא סוג של שאיפה, של מטרה - לשוב לירושלים. ירושלים מזכירה לנו את המכנה המשותף הלאומי שלנו, את היעודים המיוחדים לנו, מהיכן באנו ולאן אנחנו הולכים. היא עוזרת לנו בדרכים השונות, בפיתולים, להפנים תמיד את הלב, את המשמעות של כל ההליכות השונות. עולים לירושלים. אנחנו תפילה שירושלים תבנה, שדגלה של ירושלים יתנוסס ברמה, שקדושת ירושלים תהיה בשבילנו אהבה גדולה לריבונו של עולם, לתורה ולרצונות האלוקיים המוליכים אותנו אלפי שנים, מהמדבר ועד היום.