"אברהם קרא אותו יראה שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה, שם קרא אותו שלם שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. אמר הקב"ה אם קורא אני אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם – שם אדם צדיק מתרעם, ואם אני קורא אותו שלם – אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם, ירושלים" (בראשית רבה, נ"ו, י').
ירושלים היא פרי של שתי שמות, שתי מהויות. ראשיתה – שלם, מיסודו של מלכיצדק, שאיפת ה"שלם" היא רצון ההטבה הכללי, התאגדות העמים יחד, ללא ניגודים ומלחמות. נטיית הטוב, הצדקה, השלום – התעלות מצרות העין האנוכית אל אהבת הברואים כולם והחפץ בטובתם.
אברהם אבינו במעמד העקידה מחדש-מגלה מהות נוספת: יראה. יראה זו העמידה מול העליון, האלוקי, שמעל למושגי העולם. אנחנו באים להראות לפני ה', להכנע בפניו, לירא מגדלותו ולכוון את עצמנו אל מידותיו. יֵרָאֵה אותיות יִרְאָה. עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. במעמד העקידה נמסרים כל החיים לרשות גבוה, ומתגלה יסוד היראה, שהיא השייכות לגודל האלוקי, שאיננה נמדדת במושגי ההבנה והרגש שלנו.
ורבש"ע מחבר את שתי המהויות, ומתגלה מדרגה חדשה: ירושלים. היראה והשלום, האמת והטוב, המשפט והצדקה. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה, ב', כ"ז). שני עמודים אלה מקופלים כבר בייעוד שהציב הקב"ה לאברהם: "כי ידעתי למען אשר יצוה את בניו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית, י"ח, י"ט). ובכך גם צוינה מעלתו של דוד המלך: "... ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב', ח', ט"ו. וראה גמ' סנהדרין ז.).
"הצדקה והמשפט הם דלתות התורה" כתב הגר"א בספרו "אבן שלמה". הכניסה לחדרי התורה היא דרך שתי הדלתות הללו – הצדקה והמשפט. הצדקה היא השאיפה להטבה, הכוללת את כל נטיות החסד והרחמים שבאדם כלפי הבריאה כולה, במצביה השונים. המשפט היא השאיפה להעמדת כל החים על בסיס של אמת מידה אלוקית. האמת המוחלטת היא המדד לכל עניין ועניין. שאיפת התפשטות הטוב בכמותו והשאיפה להתעלות הטוב באיכותו מתאחדות יחד בישראל: "עצמות החפץ של היות טוב לכל... בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (אורות, קל"ט). ולכן "שני דברים מאירים בישראל: המוסר הטהור בכל שאיפותיו, בכללות העולם, באדם בכל החי בכל ההוויה כולה, והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ה' ובכל אורותיו היוצאים ממנו" (אורות, ק"מ), ותכלית החינוך היא לעשות את האדם טוב וישר (אגרת החינוך, אג' ק"ע). המשפט מרים את המבט של הצדקה, מברר מהו הטוב שאליו צריך לשאוף, את מה אנו צריכים לבקש, והצדקה מעוררת את הרצון להאיר את הטוב בכל גווניו, בכל הזויות ובכל כלי הקיבול שבמציאות. בקישורם יחד מתגלה ברכת ה'. כי שם ציווה ה' את הברכה (עיין אורות, קס"ב).
ירושלים מחברת עליונים ותחתונים, סנהדרין ומלכות, משפט וצדקה. כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד. כאשר מלכת שבא ראתה את המדריגות המחברות בין מקום המלכות למקום המשפט – לא היה עוד בה רוח, ומיד ברכה את שלמה: "יהי ה' אלוקיך ברוך...וישימך למלך לעשות משפט וצדקה".
ירושלים היא פסגת מאוויינו, היא תמצית נשמתנו: "הלוך וקראת באוזני ירושלים וכו'... כינה הכתוב כלל ישראל בשם ירושלים..." (נפש החיים, ב' י"ז בהג"ה). כשזכינו בחסדי ה' להגיע לשלטון בירושלים, ובליבה – מקום המקדש, התחדש מהלך בעומק המשמעות של שיבתנו לארץ. מעתה, הקיום שלנו כעם בארץ, כמדינה, כולל את מקום המקדש, את המקום שבו נמצאת התביעה הפנימית לאחדות מלאה של החיים עם הקודש. קיומנו כמדינה עבר מהפך, והדרישה הקיומית הנסתרת הזאת מתדפקת על דלתותינו ובוקעת מכל פינה ופינה. הסיבוכים והקשיים הינם רק סימן למדריגה החדשה שהתגלתה. אי אפשר לנו יותר לחיות בקיום סתמי של מדינה. אנחנו מוכרחים לגלות כיצד מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם (ע"פ אורות ק"ס). הדרך ארוכה, והמלאכה רבה, הכוחות פורצים, החיים תוססים, ובתוכם מפעמת הבקשה לשלימות הנכספת, שהיא היא סודה של ירושלים, סודו של המקדש, נויו של עולם.