בבוקרו של יום השבת אנו מקדשים סמוך לסעודת היום. קידוש זה נקרא "קידושא רבה" (ראה גמרא פסחים ק"ו). טעמים שונים נאמרו לשם זה. מפורסם הוא טעמו של הר"ן, ששם זה נאמר בלשון "סגי נהור", מכיון שלאמיתו של דבר אין קידוש זה הקידוש העיקרי אלא דווקא קידוש הלילה (ועיין מ"ב סי' רפ"ט)
אמנם, מאידך- קבעו חכמינו ז"ל שכבוד יום עדיף מכבוד הלילה (גמרא פסחים ק"ה), וכתבו הפוסקים שראוי שישמור אדם מהמאכלים המשובחים יותר דווקא לסעודת היום (ראה שו"ע סי' רעא' ס"ג, ובמשנה- ברורה, שם).מעלה זו מביאה אותנו לדברי הרמב"ן בפירושו על התורה, לפסוק "זכור את יום השבת לקדשו": "ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה... ויקראו לברכת היום קידושא רבה, שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה". דברי הרמב"ן- אשר בתורת הסוד יסודם- הורחבו בפירוש רבינו בחיי (ט"ז, כ"ה), ומכיון שתורת הסוד ורמזיה נסתרת מבינתנו, לא נוכל אלא להסיק את הרושם הכללי העקרוני: הלילה הוא כנגד "שמור", והיום- כנגד "זכור". ה"שמור" הוא שייך אל מצוות לא תעשה, שהן מעמידות את מידת היראה, ואילו ה"זכור"- מצות עשה, כנגד האהבה. "ומצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה" (רמב"ן שם).
גם ברמה הפשוטה, עיקר סעודת האדם היא סעודת היום, וגם עבודת המקדש- עיקרה ביום (ראה בספר "ערוך- השולחן" לסי' רפ"ט). למרות, שהיום מתחיל מהלילה, מ"מ עיקר תוקפו של היום הוא- באור היום. זהו "עיצומו" של היום, ושם עיקר העבודה. הקריאה בתורה נעשית ביום, וגם מצוות החגים השונות נעשות ביום.
באור מאיר האור. הכח הפועל של היום בא עם האור. הלילה הוא המפגש עם השבת (או החג). המפגש הראשון בהכרח מעורר יראה, וכך גם צריך להיות. היראה היא העמידה מול גדולת היום ועוצמת קדושתו. "בואי כלה, בואי כלה". האדם פושט את מלבושי החול, ומתודע אל היום הקדוש. ביום השבת האדם כבר לבוש בלבושי הקודש. הקודש שורה בתוכו, ומפעיל אותו. הקידוש כעת הוא פעולה חיובית, של קדושת השבת הפועלת ומחברת את עצמה אל נפשות ישראל.
הלכה ידועה היא, שלמרות שבכל דיני התורה "היום הולך אחר הלילה", בקודשים- "הלילה הולך אחר היום". בבית- המקדש היום קודם ללילה. בעולם הזה הלילה תמיד קודם האור לא מתגלה מיד בראשית הדרך. אבל במקדש, בהסתכלות הפנימית: היום הוא העיקר, וממנו הכל מתחיל. כשאנחנו נכנסים לשבת, ומגיעים ליום- אנחנו כבר שרויים בהסתכלות של "קודשים", במבט של שבת, שבו היום קודם ללילה ועדיף ממנו. אמנם, לא יכולנו להכנס ליום אלא דרך הלילה, כפי שאי אפשר להתעלות אל האהבה אלא דרך היראה. ההתרגשות וההתפעלות של ליל שבת היא קבלת הפנים, אנו מקבלים פני המלכה. קבלת הפנים היא מחוללת את השינוי התודעתי והרגשי. זוהי העבודה של ליל שבת. עבודה של התרשמות, התפעלות וחרדת קודש, מול הכלה שבאה.
ביום אנחנו כבר "עם המלך במסיבו", חלק מהשבת, ממשיכים אותה ופועלים אותה, בקידושא רבה.