אין הדעת מתפעלת מאד מהסדר שבממלכה הקבועה על מקומה מדורי דורות. טבעי הדבר שיתכוננו על מקומם מרכזי השליטה, הכהונה והמשפט בנחלת עם קבועה ומונחלת. אך בראותנו סדר מופתי בתנועה בדרך, בראותנו מחנה מסודר לכל פרטיו ודקדוקיו, בשמירה קפדנית על תחומים והירארכיה, למרות הדינאמיות, אז מודגשת בכל עוזה למול עינינו הממלכתיות בהדר סדריה.
למיקום המחנות, למדרג ההנהגה, לתחומים של מחנות השכינה, הלויה והעם, התרגלנו בפרשות הקודמות. כאן בפרשת בהעלותך אנו פוגשים גם את דייקנות העיתוי של התזוזה, הנסיעה והחניה.
לקולות תרועת החצוצרות, לאחר האות הניתן מן עמוד הענן יומם, נע המחנה כולו, למליוני הפרטים אשר בו, בבת אחת. כאיש אחד ממש.
אריכות גדולה נתנה התורה לתיאור זה של נסיעות וחניות. כל שלב מקבל תיאור מפורט- התזוזה, הנסיעה, העצירה, החניה, ההתעכבות הארוכה וההתעכבות הקצרה. ובתוך כולם בהדגשה מרובה ומכופלת: "על פי ד'", ובשמירה מדויקת על "משמרת ד'".
יותר מאשר בישיבתן הקבועה של ישראל ארצם, צריכה לבוא האמונה האיתנה, שדווקא בדרך, בגלות, בתהליכים המשיבים אותנו אל ארצנו ונחלתנו, לקראת קביעות חייה ושלמותם, דווקא שם מדויקת היא לגמרי ההנהגה הא-לקית. גבול מדויק יש לכל שלב. כמה עלינו להתעכב בכל גלות ומתי מגיע השלב הבא בדרך. עד כמה נסבול עולה של מלכות זו, ומתי יגיעו ימים קלים מאלה.
נסתרים הדברים מאתינו. נראה הדבר כאילו עראיות הקיום קשורה עם מקריות הארץ, אך אנו מלאים אמונה בידיעה הא-לקית את התהליך, ובהשגחה על כל פרט ועל כל רגע. זוהי 'משמרת ד'' כמו "ואביו שמר את הדבר", וכמו "לילה המשומר לד' מכבר" כפי שפרשו חז"ל את המונח 'ליל שימורים'. לא מקרה הוא שדווקא בליל זה נגאלנו, ולעיתוי מדויק זה היה עלינו לשמור, לחכות, כי זהו הרגע בו צריכים הדברים להתרחש, לא רגע לפניו ולא רגע אחריו.
וגם כיום, בהיותנו כבר בשלבים מתקדמים ומשמחי לב, לקראת קביעות התנחלותנו במקום המנוחה, זו ירושלים. אך עלינו לזכור כי עודנו מהלכים בדרך. ואם פוגשים אנו עיכובים, מחסומים, ומה שלעיתים נראה אף כנסיגות לאחור ומהלומות מכוחות אפלים ועכורים, נזכור כי א-לקים בקרב מחננו ועל פי ד' אנו נוסעים ועל פי ד' אנו נעצרים. ואז אנו שמורים משמרת ד', וממתינים ליום שבו תיפרץ שוב דרך התקדמותנו, עד הגיענו אל מחוז חפצנו.