האספסוף מתאווה תאווה, ומעורר ו"אוסף אחריו" גם את בני ישראל לבקש בשר, מיצרך שלאו דווקא היה חסר להם. זו ה"הזדמנות" כביכול לייסד מוסד של הנהגה רוחנית ציבורית, הסנהדרין הראשונה שתפקידה מאז ולדורות הוא ראשית כל חינוך העם, משימה שמשה לבדו לא יכול היה לה מסיבות מגוונות. מכל שבט הוזמנו ששה חכמים, ובסך הכל שבעים ושניים, אלא שדרושים רק שבעים, ועל כן על שניים להיוותר בחוץ, בין אם ע"י גורל אלוקי ובין אם ע"י וויתור ענוותני מצידם.
שניים אלו היו אלדד ומידד, שהיו "בכתובים", אלא שמכל מקום ואף על פי כן באותה השעה בה מואצלת מרוחו של משה על השבעים, הם התנבאו במחנה, ונבואתם היא על מותו של משה ומינויו של יהושע אחריו, או על גוג ומגוג (כך על פי שתי דעות בגמרא). יהושע עצמו, או שמא גרשום בנו של משה, רואה בכך ערעור על סמכותו הרוחנית העליונה של משה ושל הסנהדרין, שכן מהיכן להם התעוזה לפרוץ ולהתנבא בצורה עצמאית ולא מערכתית, ועוד נבואות שכאלו, אע"פ שאינם בעלי מינוי אלוקי לכך?! האין כאן חתירה תחת מעמדו של משה?!
אלא שכאן ישנו מסר גדול לדורות, ומשה בענוותנותו הוא המגלה לנו אתו במילותיו הספורות "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". לולי האירוע הזה עלולים היינו לחשוב שהכישרון הרוחני ועמדה החינוכית תלויים במשרה ובמינוי הציבורי, וחמור מכך, שיש איזשהו מונופולין של אליטה רוחנית בישראל ואילו להמון אין יכולת "לקבל" אלא מהם, הוא תלוי בהם וברצונם או אי רצונם להעניק לו מהטוב בו הם זוכים. ולא כן הוא! כל אדם בישראל הוא בעל כישרון, פוטנציאלי בוודאי, לשמוע את קול ה' ואין לזה חלילה תלות במינוי או בעמדה הציבורית שלו, כולם כולל כולם הם בנים לה', ועתידים להיות יכולים "לדעת אותי מקטנם ועד גדלם" גם ללא מתווכים למיניהם, ואפילו הם גדולי המחנכים, שהרי גדולתו של מחנך היא "להעמיד תלמידים הרבה" על רגליהם העצמאיות, לא חלילה בעלי גאווה המדמיינים שמעכשיו והלאה התורה נמצאת אצלם בלבד בלא קשר לדורות עברו, אלא כמובן ממשיכי מסורת הקבלה הנאמנים, תלמידים נאמנים למחנכיהם, ודווקא מתוך כך הם גם בעלי דעה, שותים בצמא אבל מגלים גם עצמאות סגנונית משלהם, את האות המיוחדת שלהם בתורה.
זוהי גם אחת הפרשנויות לאותה מלחמת גוג ומגוג העתידית, עליה מתנבאים אותם אלדד ומידד. תרבות ה"מגוג" שמלכה הוא גוג – אותה אמירה אלימה שהכול נתון תחת קורת גג אחת, אצל אלו היושבים בקומה עליונה, על גג העולם, ומשקיפים מחלונותיהם הגבוהים על ההמון הנראה להם כל כך קטן מקומת הגג, אלו השואפים לרכז את כל הסמכויות, הכלכליות, התרבותיות ואף הרוחניות אצל אותה האליטה המצומצמת השלטת, מרוחקת ומנותקת מהאדם הפשוט שברחוב תחת ידם, ובכך אף ליצור שכבה המגינה עליהם ומנתקת אותם מהתלות בישוב בשמיים. עיר הבירה העתידית תיקרא "המונה" ללמדנו על אותה פשטות טבעית ואמתית של אותו המון, שהיא זו שצריכה להיות במוקד, ששליחי הציבור צריכים להיות נאמנים לה, באים מתוכה ולמענה, שהרי יכולת ההתנבאות נמצאת לא רק אצלם אלא גם בהמון, לא רק מחוץ למחנה אלא בקרבו ומכוחו.
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
[1] דברינו השבוע מבוססים ברובם על פירוש הרש"ר הירש לחומש.