מה נאסר בדיוק? לא נטילת הממון שאינו שלי, הרבה קודם לכן- המחשבה על השייך לחברי בקשר אלי- כבר נאסרה. אפילו בהתעוררות במעמקי הלב של רצון שחפץ כלשהו השייך לחברי, יהיה שלי, כבר עברתי על איסור זה, מהחמורים שבתורה עד כדי כך שימצא לו מקום של כבוד בתוך עשרת הדברות.
כיצד אפשר לפקוד על הלב שלא יתעורר אפילו לחשוק במה שהעיניים רואות?
יסוד חשוב גילה לנו כאן רבי אברהם בן עזרא: "ועתה אתן לך משל. דע כי אדם כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו... כי ידע כי זה לא יתכן... כך כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו האדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ד', ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ד' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת המלך בלב הכפרי, על- כן הוא ישמח בחלקו..."   
יוצר רוח האדם מבקש ממנו להעלות את עצמו לספירה כזו שבה אין האדם יפעל לשייך ממון השייך לחברו- לעולמו כי האלוקים ברא את האדם יחידי. ונִשאר הוא יחידי גם כיום, גם אם לצידו עוד מיליארדים של יחידים כמוהו. שכן לכל אחד ואחד מבני האדם מזמן בורא העולם את כל צרכיו באופן אישי, בין בפרנסתו, זיווגו או רכושו. מה לי ולשדה חברי? מה לי ולאשת חברי? מה לי ולכל אשר לו? הרינו חיים בשני עולמות מקבילים, גם אם עולמות אלו נראים כמתאחדים לאותו עולם.
זהו עומק המצב של "שמח בחלקו". העשיר האמיתי, שהעולם כולו שלו הוא. כי מה שאינו ברשותו, אינו בעולמו כלל. מי שחי בציור עולם כזה, איננו מתעורר אפילו, לחמדת ממון חברו ואשת חברו. הללו מחוץ לתחום הם, ממש כבת המלך בעולמו של הכפרי, אדם כזה יש לו עצמיות. נטוע הוא עמוק ומושרש בעולם. איננו פוזל ללא הרף לצדדים, לדשא של השכן, לאפיקים אחרים, למה שאין לו, ולא צריך להיות לו. ובזה אחוזים היטב הדִברה הראשונה עם האחרונה: "אנוכי" עם "לא תחמוד". אם יש "אנוכי ד'", אם האמונה בבריאה ובהשגחה הפרטית חזקות בליבו של אדם, אז, ורק אז, יש לו "אנוכי" משלו, הוא חי את חייו שלו, ולא את היפה והטוב של הזולת. אז יש לו מקום, ערך, מגמה, תפקיד, זהות ותשובות.
זהו גן העדן, ממנו גרש האדם את עצמו. כי העולם הוא באמת גן עדן- כאשר יודע האדם לשמוח בו, והוא עלול להיהפך לגהנום- כאשר האדם מרוכז בחלקו של חברו, ואילו חלקו שלו בזוי בעיניו. האדם, הוא שגירש את עצמו משם, כי תחת לאכול מעץ החיים ולטעום את טעמם הנפלא של החיים שכבר יש לו, ביכר לעסוק ב"דעת", במה שיכול להיות לו, ולכן חייב להיות לו.
תחת כל התעיה הזו, הן יכול היה לאכול מעץ החיים, לשמוח בנחלתו וליהנות מחייו הרבה יותר! כי כשיחיה האדם בשמירה  מ"לא תחמוד",יגלה שהחיים מלאים חֶמדה. כלומר, אין החיים רדומים ואפורים, כפי שמדמה המבט החיצוני, שרק בעולם התאוות האסורות, שם ישנן תעצומות של רצון חיים, שמחה והתעוררות, ואילו כשיהא האדם מתרצה דווקא בממונו שלו ובאשת חלקו אז נעשה עולם רדום ומשמים. ההיפך הוא הנכון. השיטוף בתאוות אסורות, סופו מאיסה בהם, ואילו החיים השלמים, ההרמוניים, כיון שהם מתאימים לאדם, הריהם ממשיכים תמיד להרוותו רק הנאה וחיוניות.
אשר על כן נוכל למצוא בתורה את ה"חמדה" בהקשרים חיוביים: "ארץ חמדה", "יום חמדה", התורה, שהיא חמדה גנוזה. מה שלכאורה מפתיע, שהרי מקומה בין האיסורים החמורים שבחלקן השני של עשרת הדברות: רצח, ניאוף, גניבה ושקר, ואלו ודאי כולם שליליים. אבל החֶמדה, הריהי שלילית רק בצורתה השקרית, אך היא טובה וראויה כשיחיה האדם עם ה"אנוכי ד'".