בסוף הפרשה שלנו ישנה הצצה נדירה לעולם מופלא, עולם עליון, נסתר, עולם הנבואה. יש מדרגות בנבואה, מדרגת מרים ואהרון לעומת מדרגת משה. הנבואה אצל משה רבינו אצלו היתה דבר חי, מלא, שלם,  'פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות'. איך הגיע משה למדריגה כזאת גבוהה של 'בכל ביתי נאמן הוא'? התורה בסוף הפרשה חושפת תכונה מרכזית של משה רבינו - 'והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה'. כל אחד ואחד מאיתנו כשהוא עומד מול התורה מרגיש לפעמים שניות, יש את התורה, את האמת האלוקית, את הערכים, ויש אותי, הרצונות שלי, התכונות שלי, החשקים שלי, את מה שאני רוצה לעשות בחיים. לא קל לנו ליישב בין האישיות הפרטית שלנו לבין העקרונות, הכללים והחוקים שבאים מן התורה. לקבל תורה זה להגדיר מחדש את האישיות הפרטית, להגדיר מחדש את האני שלי. האני שלנו צריך להשתנות, להתרחב, להתעמק. משה רבינו העניו מכל אדם פתח עד הסוף, בכל האומץ, בכל האמונה והוודאות את האני שלו לדיון. 'והאיש משה עניו מאוד', הוא באמת לא ייתר את התורה מלבנות את האישיות שלו. הוא נתן לתורה, למצוות, לרצונות האלוקיים לבנות את עולמו מכף רגל ועד ראש, הוא לא השאיר נימה אחת מהזהות הכביכול אישית, פרטית שנקראת משה שאין בה תורה. 'בכל ביתי נאמן הוא ותמונת ה' יביט', נאמנות מוחלטת. זאת ענווה מאד גדולה, ענווה שקשה לנו לתאר אותה, ענווה, הכרה עמוקה מאד שהחיים שלנו יכולים להיות הרבה יותר גדולים, הרבה יותר עמוקים. שהחיים שלנו יכולים להשתייך לחיים באמת, 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור'. 'משה קיבל תורה מסיני' - משה ידע להיות סיני, להיות כולו כלי שעליו שוכנת תורה.
כל אחד ואחד שרוצה שהתורה יותר ויותר תפעל באישיות שלו, שהתורה היא שתזין את מחשבותיו ואת רגשותיו הוא קצת משה רבינו קטן. כל אחד שרוצה שהתורה היא שתניע את עולם הרגשות שלו הוא תלמידו של משה.
אנחנו מאחלים לכולם שמשה רבינו יפעם עוד ועוד בלבבות ושרוחו תשאר בקרבנו לעד.