והרי הדבר ידוע, שכשאין מקדש אין הדלקת נרות, כפי שאין קרבנות. אלא – "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי (שהם מאהרון ובניו) שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו" (רמב"ן). מה פשר צירוף המקרים? הדלקת נרות חנוכה היא זכר למנורה שהודלקה ע"י בית חשמונאי, אבל האם יש קשר מהותי בינה לבין הדלקת הנרות של אהרון, עד שניתן לומר לו שעבודתו קיימת לעולם?
הדלקת הנרות מביאה אור. אור זו החכמה. מציאות לא מובנת, לא מוכרת, לא מסודרת – היא מציאות חשוכה. ההבנה מאירה את המציאות, ונותנת תמונה בהירה על המבנה והסדר של הכוחות הפועלים בה ועל אופן התנהלותה. "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה" (גמ' ברכות נ"ז) ובעבודה זו נדרשת התערבות שלנו – "בהעלותך את הנרות". עלינו המצווה להאיר, להחכים, לגלות את סתרי החכמה של התורה. בארון – מקור התורה – אין לנו עבודה. שם אנחנו רק מושפעים ומקבלים, אך במנורה אנו שותפים ופועלים.
וכך הסבירו זאת חז"ל במדרש (בפרשתנו): משל לפיקח (אדם הרואה בעיניו) וסומא שהיו מהלכים בדרך, וכשנכנסו לבית אמר הפיקח לסומא הדלק לי את הנר, אמר לו הסומא כל הדרך אתה הייתה סומכני ומלווה אותי, ועכשיו אתה אומר הדלק לי את נר?! אמר לו הפיקח שלא תהא מחזיק לי טובה... לכך אמרתי לך האר לי. הקב"ה רוצה שנהיה שותפים עימו בגילוי חכמת התורה בעולם. מי שעושים בשבילו הכל, והוא רק מקבל – נשאר מבחוץ, הוא לא חלק מהעניין, הוא לא עמל, לא בחר, לא התלבט. הוא איננו דבק באמת. דבקות אמיתית היא במה שהתוכן מתגלה ע"י עבודתנו ובחירתנו. כאשר התהליכים עוברים דרכנו – אזי כל אישיותנו מתדבקת בחכמה, כל יישותנו מתעלה וראויה להיות מרכבה לשכינה. זהו סוד תורה שבעל פה, ומבחינה זו "חביבין דברי סופרים".
כך הוגדר עניין המנורה ע"י הנצי"ב מוולוז'ין (בפירושו לפרשת תצווה): "...כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יוכל לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל, ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר בו נכלל שבע חכמות וכל כוחות הנדרשים לפלפולה של תורה, וכל זה נכלל בכפתורים ופרחים", עד שנאמר במדרש שכאשר ר' טרפון היה שומע "דבר מתוקן" הוא היה אומר "כפתור ופרח" העמק דבר, שמות, כ"ז, כ').
אהרון נצטווה להעלות את הנרות, ו"שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". כח ההתחדשות של התורה, המתחולל ע"י העמל, המודעות, הרצון והבחירה שלנו, גנוז במנורה.
וכשבאה מלכות יוון לעולם היה חושך גדול. "וחושך – זו מלכות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל". תרבות יוון באה לאטום את האדם מהקשבתו לחכמה העליונה הנסתרת, ולהשאירו בחכמת הטבע המוגבלת והסתמית, "טמאו כל השמנים שבהיכל". ההתגברות על חכמת יוון היתה בגילוי הסוד והקשר של הבחירה שלנו – ההשגה והחכמה האנושית – עם מקורה האלוקי. בכך כלי ההשגה לא נתקטנו, אלא אדרבא, קיבלו את ערכם האמיתי. בהשגה שלנו אנו שותפים לחכמה העליונה המונחלת לנו ממרומים, טובה חכמה עם נחלה.
והדלקת הנרות, קשר שכזה אל התורה – נשארים לעולם. כל זמן שאנו רק "מקבלים", וכנשארים מבחוץ, עלול להיווצר נתק. אבל כאשר אנו שותפים, והתורה מתגלית בנו ועל ידינו, בכל כלי ההכרה שלנו – אז מתגלה אחדות גמורה שלנו עם התורה, וקשר כזה קיים לעולם, בכל זמן ובכל מצב. וכמה מאירים ומתוקים דברי הטוב בסימן קל"ח בביאורו את הברכה שנאמרת לאחר העליה לתורה: "אשר נתן לנו תורת אמת – זו תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה". תורה שבעל פה, העלאת הנרות, העמל וההתחדשות המתגלים בנו, יוצרים מציאות אחת של "חיי עולם", הקיימים לעולם, מכיוון שהם נטועים בתוכנו.