נהגו בקהילות ישראל רבות להתחיל את קדושת השבת באמירת הפיוט "ידיד נפש", פיוז זה נכתב על ידי ר' אלעזר אזכרי, בעל "ספר חרדים", ממקובלי צפת בתקופת האר"י והבית יוסף. מבלי להכנס לכל פרטי המילים והביטויים שבפיוט, ניתן לראות את הסדר שבפרקי הפיוט, סדר של התעלות והתקרבות לד'.
התחלת השיר היא בקשה לסייעתא ממרום שתעורר את הרצון אל הדבקות ברצונו יתברך. "משוך עבדך אל רצונך". אנחנו מוכנים לרוץ אחריך כמו אייל, ובטוחים שקרבתו תערב לנו מכל טעם.
מתוך הבקשה לקרבת אלוקים הולכת הדבקות וחודרת בתוך האדם. "נפשי חולת אהבתך". הצורך בקשר הפך להיות צורך קיומי, בלעדיו החיים נותרים ריקים ושוממים. ממקום זה אנו מבקשים רפואה- "אנא, אל נא, רפא נא לה". הרפואה היא הפגישה עם אור ד' החודר ומאיר בתוככי הנפש, בהשגות ובמדריגות אינספור. המחלה היא תשוקה למה שאי אפשר להתממש ולמה שמעל כל ביטוי והשגה. ומד' אנחנו מבקשים שיראה לנפש את נועם זיוו. והזיו הנעים של אור ד' הממלא את האדם, מחזקו ומעודדו, "אז תתחזק ותתרפא".
בהמשך ההתעלות, אנחנו כבר מרגשים יותר בני בית, ומבקשים רחמים מאבא אוהב- "ותיק, יהמו רחמיך, וחוסה נא על בן, אהבך". ובבקשת הרחמים מתגלה המשאלה החדשה: "כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך". אין זו רק נפש "שחולת אהבתך", אלא רצון לראות את גדולתו וחכמתו מופיעה בעולם, בשלטון ובמלכות- תפארת עוזך. הבקשה האישית מתרוממת אל שאיפת התיקון העולמי, זהו המבוקש של האדם.
ואותה רוממות מביאה את האדם אל בקשת הגילוי כבוד ד' בכל הארץ: "הגלה נא...", "תאיר ארץ מכבודך". אין כאן אפילו ייחוס אל הזוית האישית- לא "לראות", ולא "נכסוף נכספתי", אלא פשוט לבקש את גילוי הטוב, לשמו. והביטויים עוברים מלשון יחיד ללשון רבים- "נגילה ונשמחה בך". כל ישראל, כולם כאחד.
ובקשה טהורה זו איננה נותנת מנוח: "מהר אהוב, כי בא מועד, וחוננו ימי עולם". עם כניסתה של השבת, ופשיטת מלבושי החול, אנחנו הולכים ונכנסים אל בקשות החיים האמיתיות, מאירים בתוכנו את העומק הקיומי של הנפש, ומחדשים את הרוח והשאיפות.