"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". הסולם מוצב ארצה. הוא מכוון אל הארץ, ומלאכים מן השמים נשלחים אל הארץ. כביכול יש ל"שמים" מה לבקש בארץ.  יש עניין של העליונים בתחתונים. נתאווה הקב"ה לשכון בארץ.

כאן החל הדבר. עתה נשלם המהלך. הבשיל העולם, על ידי העליה משולשת המדרגות- אברהם, יצחק ויעקב, לאפשרות נוראה זו: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".
ודווקא עתה, לפני הירידה לחרן, אל בית לבן והתמודדויותיו, שהיא שורש לכל הגלויות והירידות, צריך יעקב להֵחָשֵֹף אל יקרת תכלית נכספת זו המעותדת לו. כי גם הגלות והיכולת לשרוד בה, בתנאים של התנוונות וגסיסה ממושכת אך בטוחה, הם בעצם מכוחה של השראת שכינה זו, שאמנם מתגלה בגלות בצורתה המרוסקת, אולם רק מכוחה יש המשך קיום הצלה והישרדות. עין ד' עלינו לטובה, להצילנו מכל חפצי רעתנו, משום שבתוכנו הוא שוכן בירידתנו ובעלייתנו.

"ויאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלקי יעקב'. אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק?! אלא, לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר: 'אשר יֵאָמֵר היום בהר ד' יֵרָאֶה' ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו 'בית' שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל'" (פסחים פ"ח).
כאן, בגילוי הזה ליעקב נולדה מערכת יחסים חדשה בין האדם ובין האלוקים. כאן, בחזון הסולם המוצב ארצה, נתייסד הרעיון האלוקי בתבנית חדשה, אשר מכאן ולהבא, תהיה היא היחידה המכוננת את עבודת האלוקים: ה"בית".

ישנה פניה את האלוקים בבחינת "הר". מתרשם האדם מעצמת הבריאה. חש הוא את נוכחות ד' כבורא, יוצר כל, בעל כוחות אדירים ומרשימים. אין כל זה דורש ממנו מאומה. על כנפי התעלותו נישא הוא מאליו, להלל ולשבח.

וישנה פניה אל האלוקים בבחינת "שדה". אין עוצמות אדירות המתנשאות מעליו, ופועלות על הנפש התרגשות. המבט מופנה פנימה- אל האדם. הוא מודע לנפשו, למידותיו שיש הרבה לעבד אותן ולעדן אותן. וכל זה כרוך בעמל קשה ומייגע, חרישה, זריעה וטיפול ארוך. ורק מתוך כך מתקרב הוא אל אלוקיו.

אולם לעתיד לבוא, תכיר האנושות כולה, שאמונה וקרבת אלוקים, שהיא משאת נפש של כל מי שחותר לחיים של ערך ומשמעות, ואינו מסתפק בחיים בהמיים ושפלים, היא אינה רק "הר"- חווית התפעלות רגשית מטלטלת, שהאדם מצידו אינו פועל בה דבר. אך לא "שדה" שמצריך עמל והתאמצות אישית, אלא "בית". מתחם סגור מוקף מחיצות. ולא כל אחד מצוי בתוך הבית. האדם יכיר כי הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא שבחר באשר חפץ, והוא השולח סולם ומציבו ארצה, כאשר יש לו כתובת מסוימת: בית ישראל. ורק משום שהוא פנה אל האדם, ודווקא דרך אותם שאליהם פנה, תבוא אל העמים כולם אחיזה בקרבתו. כל נסיון להתקרבות בדרך אחרת, נידון לכשלון.

כמה נואל ומגוחך הוא הנסיון להעמיד "בית" אחר. אם לא מצאתי את עצמי בתוך הבית, הריני מקים לי בית אחר. כאותה תכנית מגוחכת לבנות את "מקדש- שלמה" על אדמת אמריקה...
הרי לכל זה אין שום תוקף! זהו מבנה עץ ואבן חלול, מודל למוזיאון, בקנה מידה 1:1, של הדבר האמיתי.

אחרי כשלונם של נסיונות חוזרים ונשנים להעמיד קרבת אלוקים מלאכותית, תבוא סוף כל סוף האנושות להבשלת ההכרה כי האלוקים מרומם הוא מכל התבניות שבני אדם מנסים להכניס אותו בהן. וכל מה שהוא אנושי הרי הוא נידון לכשלון, אפילו אם מלא הוא רצון טוב ואפילו נכונות לעמול. רק הפניה האלוקית ארצה, יש לה ערך ראוי של דבקות אמיתית.
אז ורק אז, נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים. היא יהיה הבית, הוא יהיה השדה, והוא יהיה ההר.