ארבעה מלכים רואה יקב אבינו בחלומו המופלא: שלושת הראשונים עולים ויורדים, ואילו הרביעי עולה ואינו יורד. "הראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה חמישים חווקים (שליבות הסולם) ויורד. של מדי עולה מישים ושניים ויורד. של יון מאה ושמונים ויורד. ושם אדום עולה ולא ידע כמה. באותה שעב נתירא יעקב אבינו" (בראשית רבה ס"ט).
ארבע מלכויות אלו, המתנשאות על ישראל לדכאם ולהשפילם, מקבילות הן כנגד ארבעת המצבים המתוארים בפסוק השני בתורה: "והארץ היתה תוהו- זו בבל. ובוהו- זו מדי. וחושך- זו מלכות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזרותיהן... על פני תהום- זו מלכות הרשעה שאין לה חקר כמו תהום. ורוח א-לקים מרחפת- זו רוחו של מלך המשיח" (בראשית רבה ב', ה').
לכאורה, אין גלות יון קשה כקודמותיה וכזו שאחריה. לא הגלינו מארצנו ולא נתרחקנו מעל אדמתנו. אף השלטון לא ניטל ממנו אז, שהרי נתונים היינו עוד קודם לכן תחת עול זרים.
ואף על פי כן, יש בה בגלות יון צרת גלות שלא היתה לפניה ואחריה לא תהיה. לא לחינם כינו אותה חז"ל "חושך". כי הגלות המרחיקה אותנו מעל אדמתנו והופכת אותנו לגרים בארץ לא לנו, זרים ותלושים, מנודים ומעוררים סלידה ובוז, עם כל נראותה עדיין משאירה אותנו להיות מה שאנו, אולם בימים אלו של עליית כחה של יון, חדר האויב, כאותו סוס טרויאני, זחל ועלה אל תוכנו! אל ליבנו ומוחנו! ואם אין הצרה נראית נוראה כל כך, הלא היא היא עומק הצרה, שכבר נסתמאו העיניים ונתאבנו החושים מלהכיר את גודל השבר.
זהו ה"חושך". מארצנו לא גלינו ומאדמתנו לא נתרחקנו, ועם כל זה, איננו בארצנו ולא על אדמתנו, שכן אנו איננו קיימים! ביטול עצם קיומנו כאומה קשה ונורא שבעתיים מכל הרחקת מקום והכבדת עול.
למה הדבר דומה? לאדם שאשתו האהובה חלתה או נפצעה. ודאי קשים לו מאד רגעי החרדה לשלומה. קשים מהם ימים העוברים על אדם שאשתו נחטפה ממנו ולא נודע מקומה. מה נוראים ייסוריו. אך אלו כאלו מתגמדים מול עצמת ייסורי האיש שאשת נעוריו איבדה לפתע את כח זכרונה, והיא מתנכרת אליו ומתעלמת ממציאותו, כאשה זרה.
מחמיר את נוראות גלות חושך זו, הוא היותה פרושה "על פני תהום"- עתידה תרבות מחשיכה זו לשלוט בעולם עוד תקופה ארוכה ארוכה. שרה של אדום, מחליפתה ברצף של יון, עולה ואינו יורד. "מה תהום אין לו חקר, אף הרשעים כן..."
אך לא עזב ד' את הארץ. לא הסיר חסדו ואמיתו ולא הסתיר פניו ממנו. ורוח א-לקים, היא רוחו של מלך המשיח, מרחפת כל העת על פני המים: ועריכת נר לבן ישי משיחך. "שם אצמיח קרן, לדוד, ערכתי נר למשיחי" (תהלים קל"ב)
אור העתיד, מגמה המשיחית, צומח מתוך החושך, בתוך סיבוכי הגלות ושכחה. עדיין לא בא מלך המשיח, אולם אורו כבר דולק. ושומע יעקב בחלומו: "הנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת כי אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך". אין האור הזה צומח רק בתום תקופת הגלות. להיפך, בהתגברותה. התורה יורדת עמנו להדריכנו בתוך סבך הגלויות. במצבי הספק, במחלוקות, בשעות הדחק למיניהן ומצבי הדיעבד והאונס הולכת היא עמנו. נר קטן ההולך לפנינו בתוך החשכה. והוא לנו עמוד האש, מקור החום, התקוה והעידוד העוזר לנו לצלוח את התהום אשר אין לה חקר.
כי מידי נתבונן בו, מאיר לנו מקור כוחו- אור העתיד הגדול ההולך ואור.
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו.