מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין (רצו להתגרש זה מזו) אמר להון חייכון, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו, אמר לה, בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.
בחצי הלילה ננער משנתיה, כיון דפג חמריה, אמר לה בתי, היכן אני נתון? אמרה ליה בבית אבא, אמר לה מה לי לבית אביך? אמרה ליה ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך.
הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו (מדרש שיר השירים).
לפעמים מסתובבים שנים רבות סביב נקודה. מנסים, מגששים, מחפשים את האחיזה ולא מוצאים. מקיפים את הנושא מכל צדדיו, בודקים את כל השיטות ואת כל הרבדים... ונשארים בחוץ, לא מתחברים ולא נאחזים. לפעמים צריך להשתכר כדי לגלות את הסוד, לשנות זווית תקיפה, לכוון ישר ללב, לעומק הדעת.
עשר שנים מסתובבים בני הזוג זה סביב זה, מעגלים ללא מרכז, ללא פרי בטן. "שוהים" בצורה סטטית, בלי יכולת הבקעה. אין ברירה אלא להתגרש, יש נקודות שאין ביניהם התאמה, נפשות שלעולם יישארו במעגלי ההשפעה הרחוקים ולא יצליחו לגעת זה בזו.
הרב המגרש, רשב"י, אינו איש ההלכה, העוסק רק בניתוח הרובד הגלוי. הוא איש הסוד, ובכוחו לתת גם למעגלי החיים הטבעיים, החיצוניים, משמעות וערך. סעודת נישואין היא אחת האפשרויות של נתינת ערך לכח חיצוני, עילוי כח האכילה. מתוך הקשר הנפשי הגדול והקדוש של מעמד החופה, גם האכילה מקבלת ערך.
רבי שמעון רוצה לנסות הפוך: מתוך הכוחות שלכאורה הם מבחוץ ליצור הבקעה לפנימיות, נכריז על כותרת של קודש לשתיה ולאכילה ואולי ייחשף הרובד הנעלם, שמימי החתונה כמעט ושכחנו. במקום מבפנים החוצה, נלך מבחוץ פנימה. ואולי כך דרכו של הסוד, מתוך הסוד מגיע היין, שבעים פני התורה, ומתוך היין מגיע הסוד, החיבור הפנימי, העמוק לתורה, לקדושה.
כשאוחזים, אפילו קצת, אפילו רק תחושה של אסימון שנפל, של "יישוב הדעת", נפתחים הלבבות, הדעת האמיתית חוזרת ממעמקי התת מודע לזכרון ומתוך הגילוי המחודש, הוא בדעתו והיא בדעתה, נפרצת החומה מחדש, יציאת מצרים אישית ב"חצי הלילה". מֵצרי החיים החיצוניים נפרצים, והכוחות הפנימיים מתעוררים למציאות חדשה, נישואים חדשים באו לעולם, חופה חדשה.
השמחה והחידוש בחיים יכולים להיווצר על ידי צדדים רבים ושונים. רסיסי חיים משפיעים עלינו ומעוררים בצורות שונות את הלב הנעלם. פעמים רבות תחושת החמצה מעורבת בתנועה על מעגלי החיים, תחושה שלא נגענו בנקודה למרות שניסינו הכל, מעין תחושת הימים הנוראים שנשארת ללא מימוש עד כניסתנו לשמחת הסוכות. יש נקודת זמן, אדם או מקום שבבת אחת נותנת את הביטוי המלא לכל המעגלים האפורים. יש זמן של שכרות ושמחה, המהפך את החיים לצדם השני, מבחוץ פנימה, מגלוי לנסתר. לעומת העיסוק בצדדים שונים כשלב מקדים, כשלב מכין, יש שלב של עימות ישיר, פגישה כמעט עצמית, עם הלב שנפתח. "נגילה ונשמחה בך". שני מהלכים שונים עובר האדם, שלב "חיצוני", כעבודת שבע השנים עבור רחל, ושלב פנימי, כמפגש המהיר "והנה לאה". שני המהלכים מתגלים כשני רבדים של אותה התקשרות. מעגלי הכרות תבוניים, כלימוד תורה ועבודה ומעגל הכרות פנימי, קישור נפשי, רחש האסימון הנופל. שניהם יחד בונים את ישראל ואת האדם. גלוי ונסתר, חיצוני ופנימי.
המעבר אינו קל,כדי להכנס פנימה יש צורך להשיל את העבר וזה לא תמיד קל. "ועל ידי צער גדול, וברחמים רבים, וברוב תפארת וגודל אמת, מתאחדים אלה שני היסודות, של הארה רוחנית עליונה שאינה סובלת גבולים, עם אותיות דורשות הגבלה ובירור מצומצם, לבנות בנין עולם קבוע" (הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ ב', רס"ב).