ויצא יעקב. יעקב יוצא לנדודים. והנדודים- אפשר לומר- אינם פוסקים, עד יום מותו. גם כשהוא שב לארצו, הוא איננו מצליח לישב בשלוה. כמה מתאימים אלו המילים לפתוח את הפרשיות העוסקות ביעקב אבינו. ויצא יעקב. כל חייו מעתה מלאי נדודים, סיבוכים וחוסר שלוה.
עד כמה שונים חייו מחיי יצחק אביו. יצחק, עולה תמימה, אינו יוצא מהארץ. כל חייו בפנים, בתוך הקודש, ברוממות הנסתרת שלו. ויעקב יוצא. מתעסק כל חייו עם החוץ, עם הנפילות והקשיים, עם המרמה והזדון.
ודאי לא מקרה הוא. בודאי שיד ההשגחה העליונה מסבבת הסיבות נמצאת כאן. יש כאן סדר מיוחד. מתוך הפנים נולד הכשרון להתמודד עם החוץ. מתוך התום והטוהר הנסתרים של יצחק צריכים להתגלות ביעקב כוחות חדשים. והלא גם יעקב דורש איש תם היה, איש תם יושב אוהלים. יתכן שאילו היה הדבר תלוי בו, היה הוא בוחר במסלול חיים דומה לזה של אביו, ולהמשיך לשבת באוהלים. אך לא כך ייעדה לו ההשגחה. גורל אחר צפוי לו, תפקיד אחר ניתן, ייעוד חדש עליו להגשים. יעקב צריך להתחכך עם כל הכוחות שבחוץ. הוא צריך לבוא במגע עם עשיו, עם לבן, עם פרעה.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה מקשר ייחודיות זו של יעקב עם תפקידו "המשפחתי" החדש- אב לשבטים, תחילתו של עם. מיעקב מתחיל לצמוח עם- ישראל, הכח הציבורי- הלאומי שלנו. המעבר מיחיד לעם איננו מעבר כמותי- טכני בלבד. זהו מעבר שכולל בתוכו שינוי מהותי בכל אופיים של החיים. היחיד יכול להתעלות מעל החיים, להתכנס פנימה ולבנות עולם מוסרי משלו. הוא עוזב את החוץ, פורש במידה מסוימת מרשות- הרבים, מעולם העשיה האנושית, ומטפח אישיות רוחנית טהורה. התבנית הזו היא בלתי- אפשרית בחיי עם. חיי עם מחייבים התייחסות לכל כוחות ה"חוץ הדוחפים את העשיה והפיתוח, גם אם הם כוחות נמוכים, בוסריים, ועלולים לשפלות. "אין עם מוסרי, יש עם קודש", כותב הרב קוק. "עם מוסרי" פירושו עם שפורש מחלק מכוחות העשיה. אי אפשר לדרוש דרישה כזו מעם. מבנה ציבורי- לאומי חייב לעצמו את כל הכשרונות שיהיו מגויסים להשלמתו. ואם נאמר ירידה יש כאן, הנמכה, השפלה של החיים מעולם הרוח היחידי אל עולם העשיה הציבורי.
התשובה היא- כן, ולא. אכן, בשלב ראשון, כפי שהדברים מתגלים בפועל, יש לפנינו ירידה. אך ירידה זו היא ירידה לצורך עליה. גם יצירתו של האדם לעומת המלאכים היא ירידה. המלאכים- כוחות רוחניים, שאינם מורכבים מגוף ונשמה, מחומר ורוח, ומוצלים מהסיבוכיות של העולם הזה. אבל מאידך- באדם גלום פוטנציאל חדש. הכח הטמון בתוך האדם גדול מזה של המלאכים. בכוחו לכלול עולמות, לבנות חיים שיכילו בתוכם את חלקי המציאות כולה- הנשמה והאף, העולם- הבא והעולם הזה. בכוחו נמצאת סגולת ההתחדשות וההתעלות, בכל רגע, תקופה או דור, הוא ייפגש עם רשמים חדשים, זרמים ודעות חדשות, והוא יידרש לתת להם מענה, ולבנות לעצמו עולם שיכלול בתוכו גם את אלה. הוא כמובן יחליט מה חיובי ומה שלילי בכל תופעה, מהו התוך ומהי הקליפה. הוא מצוי בעבודה מתמדת, מרתקת ומתחדשת. הוא דומה בכך לאלוקיו. יש בו צלם- אלוקי, כח אלוקי שאינו מוגבל ומצומצם לתחום מסוים, הוא כולל ונצחי.
נמצא, שלמעשה, חיי הציבור הם אלה שמאפשרים לצורת האדם האמיתית להתגלות ולצאת אל הפועל. דווקא הירידה אל העיסוק בכוחות העשיה ונטיות הגוף היא זו שתביא לגילוי כל מה שטמון בנפשו של האדם. האדם, בייחודו האלוקי, מתגלה דווקא דרך חיי הציבור.
בכך נבין את מאמר חז"ל, שצורתו של יעקב, צורת תם, חקוקה בכסא הכבוד.
ביעקב חדר המימד האלוקי לחיים. חיים אלוקיים אלו הם חיים כוללים, מתמודדים, משתלמים ומשתכללים לאין- סוף.